רק דבר אחד במשחק הזה הזכיר דרבי חיפאי: התוצאה

מצטער, אבל זה לא היה דרבי חיפאי. אני נשבע לכם שאני לא כותב את זה רק בגלל הפסדה של קבוצת נעוריי האהודה במשחק (אם זה היה המדד הרי שלא היו כמעט משחקי דרבי חיפאי בהיסטוריה…) אלא בגלל האווירה. פחות מ-6,000 צופים שהם פחות מ-20% תפוסה ביציעים אינם דרבי, שום דרבי.

זיכרונות הכדורגל שלי מגיעים עמוק אל תוך שנות ה-70, למעשה, הדרבי הראשון שזכור לי היה גם כמעט האחרון לפני פרידה ארוכה (מכבי חיפה נשרה לליגת המשנה, שבה ממנה אחרי 4 שנים רק כדי לגלות שבינתיים הפועל ירדה לקדנציה מפוקפקת של 3 שנים נוספות), זה שבו גברה הפועל על מכבי חיפה 2:1, למרות שבשער הירוקים עמד מנו שוורץ האגדי.

זו לא נוסטלגיה שמסופרת דרך עיניו של ילד שכתב באבן גיר על כל קיר של מקלט בעיר "יחי הפועל חיפה" (מדהים איך אפילו השפה הייתה שונה אז, אני עוד זוכר ששרו ביציעים: "הבו לנו יין יין ומכבי/הפועל על הז*ן" שיר שממרחק השנים נראה כמעט כמו שיר-ילדים…), אלא זיכרון מימים שבהם דרבי חיפאי היה משהו שנשמת, אכלת, הרחת ושמעת בכל פינה בעיר שבועיים לפני המפגש.

חיפה של אז הייתה קטנה יחסית, עם כמה רחובות ראשיים בהדר או במה שמכונה בחיפה "העיר" (רק בחיפה תשמע משפט כמו "אני יורד העירה") וכולם ידעו: זו החנות של אוהדי הפועל, זה המילק-בר של אוהדי מכבי וההוא ממול, מכביסט/הפועליסט, אבל דווקא בחור טוב…

בכיתה, כל כיתה, היו גם אוהדי הפועל וגם מכביסטים – ולפעמים זה היה המדד ל"כוחות" בכדורגל בהפסקה. היינו מקיימים משחקי דרבי דמיוניים על מגרש האספלט בבית הספר, בטוחים שיש להם השפעה גם על הדבר האמיתי. גם הכוכבים היו מקומיים: לעתים קרובות האליל שקראו בשמו ביציע היה פשוט הבן של השכנים שהיה הכי טוב בשכונה בכדורגל.

למרות היריבות הוותיקה, אלימות הייתה רק בשוליים, אולי תרם לכך גם הנתק בין המועדונים מאמצע שנות השבעים ועד לאמצע שנות השמונים, אולי גם העובדה שכאשר התחדשו משחקי הדרבי הייתה מכבי חיפה כבר אלופה והפועל עולה חדשה לליגה הבכירה, כלומר – 90% ניצחון למכבי (אני עדיין זוכר איך חגגנו את ה- 0-0 בקריית אליעזר, 1985, כאילו היה תואר אליפות).

היריבות בין הקבוצות הצליחה להידלק קצת מחדש לקראת אמצע שנות ה-90, תור הזהב של רובי שפירא בהפועל חיפה, שהפך אותה שוב לקבוצת צמרת, אבל גם זאת הייתה קצרת מועד, יחסית. הדרבי החיפאי הפך להיות משהו שמכבי צריכה קודם כל לאבד, בשביל שהפועל תיקח.

כדורגל שפל

מדהים לראות בכל פעם מחדש איך הפועל מתבטלת בפני מכבי אף מעבר לפערים הגדולים שקיימים ברמת הסגל. גם לדרבי בטדי עלו האדומים כאילו הם מבקשים לשמוע את שריקת הסיום בכל רגע.

באופן מדהים הבונקר הזה עבד לא רע, כלומר – מכבי הצליחה להכניס כמה כדורים לרחבה, אבל בלי יותר מדי הזדמנויות. ואז קרה דבר נורא: הפועל עברו את החצי ובזכות שתי התקפות כמעט מקריות, התפתו לשבור שמירה וספגו שער (יפה מאוד לכשעצמו) על סף המחצית. תאמרו 0:1 קטן? אולי, אבל ברמה הפסיכולוגית זה היה השער שהכריע את המשחק (למרות שוויון שמני).

למה? כי מכבי חיפה כשהשדים בראשה אינם הופכים למשקולות על רגלי שחקניה, היא הקבוצה הטובה בארץ בפער. אי אפשר להשוות את רמת הכישרון שלה אפילו ליריבותיה בצמרת. הבעיה שלה היא שקל מאוד לשחק לה בראש. השחקנים הוותיקים יודעים את זה. אולי לכן חגג ליאור רפאלוב את הפנדל המוצלח שלו כאילו היה גול אליפות, הוא ידע שהחמצה תתורגם לקריסה על ספת הפסיכולוג.

אפרופו שחקנים ותיקים, לא ברור מה חלף בראשו של רוני לוי כשהוציא מהמשחק את לירן סרדל ודור חוגי, שניים מהשחקנים היותר מנוסים שלו, לטובת חילוף שלא הייתה לו שום משמעות במשחק שבו הטקטיקה היחידה היא הגנה, עם נכונות מראש לחבק את הנקודה היקרה ועם תקווה בלב שאולי באיזו מתפרצת יקרה הנס. אולי גם הוא התפתה לרגע להאמין שהוא מאמן קבוצת כדורגל ולא אחת מהקבוצות שנמצאות בין המקום ה-4 ל-12, שכולן פחות או יותר באותה רמה, הרחק מאחורי המכביות מחיפה ותל אביב (לפחות הבוקר, בסדר הזה) וחצי מרחק מאחורי הפועל באר שבע ובית"ר (ברוכה השבה!) ירושלים.

אז הפועל חיפה שהתגוננה יפה (מאיימבו וג'רפי גדולים על הקבוצה הזאת בשני מספרים) טעתה לחשוב שהיא יכולה לשחק כדורגל כשווה מול שווה, פעם אחת על הדשא (נגמר כאמור בשער של סבע) ובפעם השנייה על הספסל (בחילוף התמוה שביצע לוי) ושילמה מחיר בצורת תבוסה במשחק שהתוצאה בו הייתה יכולה להיות מכובדת הרבה יותר, מבחינתה.

לא נורא: אוהדי הפועל כבר רגילים כל כך להפסיד בדרבי בהפרשי שערים שמזכירים תוצאות של טניס, עד שב-3:1 התרוקן היציע האדום. על הגול הרביעי רובם שמעו כבר ברדיו שברכב.

בין שתי ערים

אי אפשר לסכם דרבי חיפאי שהתקיים בירושלים מבלי להגיד מילה על הסיטאוציה המוזרה הזאת שבה משחקים מרובי קהל יכולים להתקיים רק בשני האצטדיונים ששמם מתחיל ב-ט'.

אחת הסיבות למיעוט הקהל ביציעים, לכאורה, הייתה מה שכונה בתקשורת "מחאות ארגוני האוהדים". בינינו? שטויות. מדובר במשחק שרוב הקהל הפוטנציאלי נעדר ממנו בעיקר בשל העובדה שמשחק כדורגל שמסתיים בשעה 22:30 בטדי, אומר שראשוני הצופים שבאו מחיפה, עד שייצאו מהאצטדיון ומהחנייה, לא יראו את המיטה לפני אחת בלילה. תוספיו לכך נהיגה ארוכה בחושך (חיפאים לא אוהבים לילה) וחברו לכך שני ילדים שצריכים לקום למחרת, כלומר הבוקר, לבית הספר – וקיבלתם את כל הסיבות שבעולם להישאר במרחב הוגן בלי שום קשר למחאות אוהדים.

ויש עוד משהו שכדאי לשים אליו לב: גלות באר שבע וירושלים, שנכפתה על מכבי תל אביב ומכבי חיפה, מרחיקה אותן מהקהל. למכבי חיפה זה עושה רק טוב: סמי עופר מלא ב-30 אלף צופים הוא חרב פיפיות עבורה. עבור מכבי תל אביב, לעומת זאת, המרחק מבלומפילד מלא מתגלה כמשתנה שהופך להיות קריטי במרוץ האליפות. בין שתי אלה יתכן שדווקא בית"ר, שאוהבת (ויכולה!) להיות בבית, תצא הנשכרת.

ואחרי הקפיצה לרמה הלאומית, נחזור בחזרה לאזור חיוג 04: מכבי חיפה צריכה לצלוח את הביקור בטדי, כבר ביום שישי(!) הקרוב, כדי לצאת רגועה לפגרה ולעבוד חזק על הדבר היחיד שיכול לדפוק לה את הקאמבק אל התואר, הלחץ המנטלי (לא סתם היא מתקשה דווקא מול היריבות מהצמרת).

הפועל? היא תצטרך להכיל עוד הפסד, הפעם מול בית"ר (קשה לי להפסיק להתרגש מהקאמבק של הקבוצה שאותה אני אוהב לשנוא) ולקוות ששתי הסטירות שחטפה, לא יצלקו אותה לקראת המשך הקרבות בליגה האמיתית שלה, זו שבין ריינה לטבריה.