דווקא ביום שבו התפרסמה אזהרה לישראלים מפני אירועי ספורט באירופה, הלכתי לצפות בקלאסיקו הפורטוגלי, זה שמפגיש את בנפיקה ליסבון עם פורטו. לא הייתה כאן כוונה מפורשת לנהוג בניגוד להמלצה, אבל הי – חודש בליסבון עם הבן שעושה כאן חצי שנה, מה, לא נלך לכדורגל?! שיסתפק כבוד השר הממונה, מיקי זוהר, בנסיעות לאומן.
יש לי טבלה דמיונית בראש עם משחקי הכדורגל הגדולים בעולם, אלה שהם "מאסט סי" לכל אוהד כדורגל (ריבר-בוקה, ריינג'רס-סלטיק, דורטמונד-באיירן ועוד, בכולם ההעדפות שלי היא בסדר כתיבת הקבוצות), על חלק לא מבוטל כבר עשיתי "וי": את יונייטד-ליברפול ראיתי כבר כמה פעמים, את הקלאסיקו הספרדי – בינתיים רק בברנבאו (נגמר 0:3 לבארסה, רונאלדיניו כבש שני שערים וגרם ליושבי האצטדיון, ששונאים את ברצלונה אבל יודעים להעריך כדורגל, לקום ולמחוא כפיים לאיש שהשפיל אותם על הדשא) – וכך הלאה. יש לי ברקורד גם את הדרבי המילאנזי (ועוד זה שפוצץ ברבע הגמר של ליגת האלופות, אחרי שאוהדי אינטר זרקו אבוקה שפגעה בדידה, אז השוער של מילאן, כשזו הוליכה משער של שבצ'נקו…), את זה של רומא ועוד.
לא באה ההקדמה הארוכה הזאת אלא כדי לומר שגם אני, כמו רובכם, המעטתי בערכה של הליגה הפורטוגלית. נתחיל מהתשוקה המטורפת שלהם למשחק, נמשיך עם שני מועדוני פאר – בסדר גודל של הגדולים באירופה (רק אמש, באצטדיון האור בליסבון הבנתי את העוצמה של בנפיקה כמותג, תכף נגיע לזה). בצד הפחות טוב אפשר לציין הבדלי רמות אדירים, סטייל ספרד (או סקוטלנד) בין שתי הגדולות לשאר הליגה, אם כי גם כאן נרשם שיפור עצום עם ההתעצמות של ספורטינג בימי רובן אמורים, שבדיוק אורז עכשיו את הטרולי בדרך לקבוצה הגדולה יותר (כן, אפילו אחרי אינסוף אליפויות של היריבה העירונית) של מנצ'סטר.
אבל אנחנו, היהודים, יהירים בני יהירים. איך אמר פעם אחד מיושבי הראש היותר-דומיננטים של ההתאחדות לכדורגל? "אנחנו הליגה השישית בטיבה באירופה"… איזה רהב מיותר – וכמה אני מוכן היום לתת פחות חצי ממשחקי הצ'מפיונס-ליג שבהם הייתי (כולל גמרים!) תמורת בנפיקה-פורטו אחד.
ליסבון היא עיר ענקית, שלא כמו מנצ'סטר, לא תרגיש ברחובותיה את התכונה של ערב משחק של יונייטד, עת כל העיר מתמלאת בתיירי כדורגל במקום שאשכרה למעט שתי קבוצות הכדורגל שלו, אפשר למחוק ממפת התיירות (עם כל הכבוד לקו הטיסה הישיר החדש שנפתח למנצ'סטר, אל תאמינו לאף אחד – צפון-מערב אנגליה, הוא מקום שחוץ מכדורגל וקצת מוזיקה, גם היא בלשון עבר, באים אליו רק אם מוכרחים: הוא אפור, מטפטף וחסר חן בצורה מעוררת השתהות). בליסבון הנסיעה לכיוון האצטדיון, כשלוש שעות לפני המשחק, מזכירה את "הציפורים" של היצ'קוק: בפומבל, שעל הקו הצהוב של המטרו, אתה רואה בקושי חמישה אוהדים, בין תיירות בריטיות חרוכות משמש ואמריקאים קולניים מדי. בתחנה הבאה הופכים החמישה לעשרים – וכך הלאה כל הדרך עד לתחנה הסמוכה לאצטדיון האור.
חזיר בר
ממש ביציאה מתחנת הרכבת, הקרחנה כבר בעיצומה: שורה של גזלנים בדוכני בשר ובירה (התפריט מורכב בעיקר מחיות מחמד משופמות, אם אתם יורדים לסוף דעתי. כלומר – משהו שמעורר חשש ברגע הראשון ונזלל בתאווה אחרי חמש בירות), אלפי אוהדים שצופים מעל מסכים במשחק בין בראגה, השכנה של פורטו, לספורטינג – היריבה העירונית שלהם – ומריעים לשער השני של בראגה, כאילו בנפיקה שלהם זכתה בתואר.
אלא שמתחם הגזלנים הקולני, שמזכיר כזה שמוכר לחלקכם מאצטדיונים ברחבי אירופה, הוא רק האפריטיף לקראת המתחם הממוסד יותר, זה שבאצטדיון "האור". קודם כל, מדובר במתקן מרהיב ממש, עם הנדסת אנוש נהדרת, כ-65,000 מושבים רחבים ונוחים יחסית וראות פנטסטית מכל מושב במגרש. שנית, הקיוסקים מרהיבים (אנחנו מתעכבים בבר-היין הפנימי: איך אפשר שלא לאהוד קבוצה שיש לה אשכרה בר יין בתוך האצטדיון, כולל בקבוקי יין ממותגים?!) ואפילו הם רק הכנה לחנות הרשמית.
הייתי כבר בכמה כאלה, בזאת שבאולד טראפורד הייתה לי אפילו הנחה, בשנים שבהן הייתי מנוי, אבל החנות של בנפיקה באצטדיון היא מטורפת. כמו חנות כלבו שמוכרת משרוך נעל ועד בקבוק יין, מחולצות רטרו ועד הלבשה תחתונה. מדהים.
מדהים וגם ממחיש את סדר הגודל של המועדון. לפני שלוש שנים בערך, יצא לסטונדט (אז חייל משוחרר) ולי, לבקר כאן במשחק של ספורטינג. במילה אחת שהיא ארבע: זלא"ד. בקצת יותר מילים: אי אפשר להשוות אפילו את סדרי הגודל של המועדונים – בכמות הקהל, בעושר, באצטדיון ובעצם בכל דבר שהוא אינו הכדורגל עצמו, כי בזה חולל רובן אמורים נס קטן, עת הפך את הקבוצה השנייה של ליסבון למלכת הכדורגל הפורטוגלי, כזאת שהולמת אפילו במנצ'סטר סיטי – שנחשבת בעיני רבים לטובה באירופה.
אז כן, רובן אמורים כבר בדרך להיות מוריניו 2, הנקמה. בניגוד לרברבן הבלתי נסבל, שגם עת גרף תארים (פורטו, צ'לסי, אינטר, ריאל, אפילו גביע הליגה האירופית עם מנצ'סטר יונייטד "שלי" למרבה הבושה, במשחק שהיינו בו בשטוקהולם ערב גיוסו לצבא. כלומר של הילד, לא של מוריניו) עשה זאת בכדורגל שגרם אפילו לקריקט להיראות כמו משחק מלהיב.
דאלוט, מאחוריך
לא על האמורים לבדו תשתקם יונייטד: בעונה הבאה אמור לחזור אליה מהשאלה, מספר 3 של בנפיקה, המגן השמאלי בן ה-21 אלברו קאררס, ספרדי שגדל במחלקות הנוער של ריאל מדריד, לפני שנרכש כנער בן 17 בלבד על ידי מנצ'סטר יונייטד. קאררס שיחק שנתיים בקבוצת הנוער של השדים האדומים, הושאל לעונת התחשלות בפרסטון (ממש כמו אחד בשם דיוויד בקהאם, אי שם באלף הקודם) ואחר כך לבנפיקה.
הוא עושה הכל: מחלץ, מוסר, תומך בהתקפה ואפילו כובש – במקרה של אמש את השער הראשון מתוך ארבעה שהבקיעה בנפיקה לרשת של היריבה השנואה (הצדעה קטנה מפה לאוהדי פורטו שכ-5,000 מהם גדשו את יציע האורחים ולא הפסיקו לעודד, אפילו כשקיבלו בראש): איפה הוא ואיפה דאלוט, שהפך העונה לחור השחור בהגנת הקבוצה?
לא נסגור את הפטיש הפרטי שלי ליונייטד בלי עוד נקודת ייחוס אחת, אנחל די-מריה, ששנא כל רגע שלו בצפון-מערב אנגליה – כלומר, חוץ מביקור אחד בלונדון, שגם אותו התמזל מזלי לראות מהיציע, באצטדיון האמירויות נגד ארסנל (נגמר 1:2 ליונייטד) והיה המשחק הטוב ביותר של הארגנטיני בקבוצה. כנראה שיש לי השפעה טובה על הבחור, שהבקיע אתמול צמד ונבחר לאיש המשחק…
אז כן, בנפיקה היא "וואו" ועם כל ההסתייגויות הפנימיות שהיו לי ממנה בעבר, כמו שנים שבהן הייתה הקבוצה האהודה על השלטון הדיקטטורי ופרופיל אוהדים עם נגיעות צפוניות, כזה שמזכיר חלקים מהקהל של מכבי תל אביב (סליחה, סליחה) – אלה שכבר מהדקה השמונים מגששים אחרי המפתחות של הג'יפ בכיסים במקום להישאר להישאר ולהריע לשחקנים על משחק פנטסטי, נכבשתי אמש בקסמיה – ולא רק בגלל הניצחון.
בגלל היופי, בגלל העוצמה המכשפת, בגלל הכדורגל הרעב וההתקפי (מניח שאין כמו הצלחה של היריבה העירונית כדי לעורר אותו) וכן, גם בגלל שיש לה בר יין בתוך האצטדיון: איך אפשר שלא להתאהב בקבוצה שכזאת?
מה דעתך על הכתבה?