מעט מדי, מוקדם מדי: עוד "כמעט" לאוסף של מכבי תל אביב

1. על ציר הזמן

שתי דקות ו-47 שניות. זה פרק הזמן שבו פנאתינייקוס צעדה אמש (שלישי) ביתרון לאורך המשחק כולו. מכבי תל אביב הובילה במשך 34 דקות ו-52 שניות.

אבל מה שווה הנתון הזה, כשפורסים אותו על ציר הזמן? היוונים עברו להוליך בפעם הראשונה כשהשעון הורה על 3:58 דקות לסיום; האורחת עוד הספיקה להשוות פעמיים לפני שנאלצה להניף דגל לבן (שזה לא משהו בכלל, ועדיין עדיף על דגלים אחרים שהונפו על ידי תומכי הטרור ביציעים).

44 שניות. זה הזמן שהספיק לארגין עתמאן כדי להג'דנן על הקבוצה שלו ולהעביר לה מסר חד, ברור ותקיף. שני פוזשנים עצלים ועצלניים בהגנה, עם איבוד אחד בתווך, גרמו לו להזעיק את פסק הזמן המהיר בהיסטוריה (תוכיחו שלא) ולהעיף את שלושת שחקני הפנים שלו בבת אחת. המאמן הטורקי לא עשה את הפוזה על ילדים שבמקרה קיבלו הזדמנות בחמישייה הפותחת, אלא סיפסל במכה את מתיאס לסור, דינוס מיטוגלו ויואניס פפאפטרו.

אבל מה שווה הנתון הזה, כשפורסים אותו על ציר הזמן? במשך רוב המשחק, פאו המשיכה לפהק בצד שבו צריכים להזיז רגליים ולחשוף מרפקים – עד שהתעוררה ברגע הנכון והכמעט אחרון. באופן סמלי, 44 שניות לסיום החטיא רומן סורקין את השלשה האחרונה של מכבי בפיגור 86:82. לסור, מי אם לא הוא, קטף את הריבאונד. לסור גם מסר את האסיסט. חואנצ'ו הרננגומס ירה שלשה מהעבר השני, והכריז על תום הטקס.

6 מ-16 לשלוש. זה הנתון שהעמידו הירוקים, וכבר הרבה זמן לא קרה להם דבר כזה באואקה. הרבה זמן = תשעה חודשים ושלושה ימים, ליתר דיוק. זו מנת השלשות הנמוכה ביותר שהגישו בעשרת משחקי הבית האחרונים שלהם ביורוליג.

אבל מה שווה הנתון הזה, כשפורסים אותו על ציר הזמן? בשלושת הרבעים הראשונים פגעה פנאתינייקוס ב-2 מ-10, וברבע האחרון טסה ל-4 מ-6. וזה כבר נראה, נשמע ונקלע יותר כמו אלופת אירופה; זו שעמדה עד כה העונה על 9.3 שלשות ב-45% במגרש המשחקים הפרטי שלה.

2. איך אומרים סליחה מראש ביוונית?

מכבי תל אביב בתצורתה הקיימת לא באמת הייתה אמורה להישאר צמודה לפנאתינייקוס, כשם שלא הייתה אמורה לצעוד כתף אל כתף עם פנרבחצ'ה, ובוודאי שלא הייתה אמורה לנצח את ריאל מדריד ואולי גם את אנאדולו אפס. היא הייתה ראויה לכל אחת ואחת מהמחמאות שהורעפו עליה אחרי אותם ניצחונות שבמציאות רגילה היינו מגדירים כהרואיים (אבל בזמן מלחמה, ואולי בכלל, עדיף לשמור את תיאורי הגבורה לגיבורים אמיתיים).

אז מצד אחד, היא באה מוכנה ומאומנת ויודעת מה היא רוצה מעצמה, והצליחה להיות תחרותית בכל רגע נתון, ובאיזשהו מקום הוציאה מעצמה שוב ושוב את המקסימום בתנאי המינימום שיש לה – גם כשהפסידה. וזה יפה ומרשים לכשעצמו. ומצד שני, איזו אמת זה מספר על מצבו של מועדון הפאר המעוטר?

22 ק"מ מפרידים בין האולם האולימפי על שם ניקום גאליס לבין היכל השלום והאחווה, שבדרך כלל אין שום קשר בינו לבין שלום או אחווה. אתמול, בשעה מקבילה, ניהלו פנאתינייקוס ואולימפיאקוס את אותו האירוע פחות או יותר (Συγνώμη מראש מחבריי היוונים, שממש – אבל ממש – סולדים מכל השוואה בין שני המועדונים הללו).

אולימפיאקוס פיגרה 29:24 בתום הרבע הראשון, ופאו פיגרה 25:21. אולימפיאקוס פיגרה 50:42 בירידה להפסקת המחצית, ופאו פיגרה 47:37. אולימפיאקוס פיגרה 73:71 אחרי שלושה רבעים, ופאו פיגרה 63:60. אולימפיאקוס ניצחה 92:94, ופאו ניצחה 87:93.

* 20 נקודות לגארד אוואן פורנייה + מדדי 26 ו-19 לשחקני הפנים ניקולה מילוטינוב וסשה וזנקוב באדום.

21 נקודות לגארד קנדריק נאן + מדדי 22 ו-21 לשחקני הפנים הרננגומס ולסור בירוק.

הכל דומה, הכל כמעט זהה. הבעיה היחידה היא שבמגרש אחד שיחקה מכבי, והמקור שלה להשוואה הוא וילרבאן.

3. "מנטליות של קבוצה קטנה"

איך אמר לי בלילה איש כדורסל יווני בכיר (בכיר באמת) שישב בביתו וזיפזפ בין הערוצים? "הם נלחמו, ומגיע להם כל הכבוד על זה. אבל לאורך כל המשחק הייתה לי תחושה שבסוף זה יתהפך, כי ייגמר להם הכוח, והם יפסידו. נראה לי שגם הם עצמם ידעו מה יקרה וחיכו לזה. זו מנטליות של קבוצה קטנה, שכאילו מפחדת לנצח. היא רצה, היא משחקת נכון והיא עושה מה שצריך במשך 35 דקות, ונופלת על החלטות רעות בסיום".

ועל מי הוא דיבר? ובכן, בכמה משפטים קצרים ניתח האיש (הבכיר!) שני משחקים ביחד. "אני רגיל להגיד את הדברים האלה על וילרבאן, ועצוב לי להגיד אותם עכשיו על מכבי. הנסיבות המקילות ברורות, ולמרות המאזן בחלק התחתון של הטבלה – עודד קטש זוכה להערכה מקצועית על מה שהוא עושה עם הקבוצה הזאת. זה לא הופך את הכל לעצוב פחות".

אז לא, מכבי תל אביב היא לא וילרבאן. כששאלנו אם הפכה לנבחרת ישראל בכדורגל, היא ענתה עם ניצחון על ריאל, כך שאין לנו שום כוונה לדרוך על מוקש שהנחנו בעצמנו. אך בתצורתה הנוכחית יש לה תקרת זכוכית ברורה מאוד, ולא גבוהה במיוחד.

היא תבוא, תתכונן ותילחם, ולמרות שהמהמרים ילכו נגדה בכל פעם מחדש ואפילו בהפרשים מעליבים – היא תישאר תחרותית. היא תהיה צמודה ליריבות בכירות וטובות ממנה, ולפעמים גם תנצח אותן ותיתן לאוהדיה סיבה לריגוש ולגאווה. אלא שזה לא באמת יוביל אותה לשום מקום.

זה מה שיש לקבוצה הזאת להציע כרגע. והיא לא תציע יותר, כל עוד הסגל שלה קצר מלכתחילה ומתקצר בכל פעם מחדש. כל עוד שחקן אחד חוזר (הפעם תמיר בלאט) ושחקן אחר מושבת (תורו של חסיאל ריברו). והיא לא תציע יותר, כל עוד הדבר הכי קרוב שיש לה לכוכב אינו מתאמן עם הקבוצה במשך כל השבוע. והיא לא תציע יותר, כל עוד ליוואי רנדולף (המעולה) נדרש להחזיק לבדו את עמדת הסמול פורוורד בהתקפה (כי בהגנה הוא מקבל עזרה מוויל ריימן).

4. ניצחון של מאמן

עתמאן חתום על הניצחון הזה יותר מכל אחד אחר. אפשר וכנראה מתבקש לסלוד מאופיו, אבל אסור לקחת ממנו את מה שמגיע לו.

האיש הוא גאון של הפרטים הקטנים; אחרי ההפסד הביתי בדרבי לאולימפיאקוס, הוא נכנס באוהדים שלא סיפקו אווירה "כמו בבלגרד" – ואתמול קיבל בחזרה את האואקה האמיתי. הוא הבין במהירות שקוסטאס סלוקאס לא כשיר ולורנזו בראון לא קשור, והלך עד הסוף עם ג'ריאן גרנט – שאמנם לא התהדר בשורה סטטיסטית נוצצת כמו של לסור, נאן או הרננגומס, והיה האיש שניצח עבורו את המשחק בפעולות קטנות וגדולות כאחת.

ברבע השני הספיקו שני סלים רצופים בירוק כדי לגרום לקטש לקחת פסק זמן, והקבוצה שלו הגיבה בצורה מושלמת עם ריצת 0:9. כשהיוונים עלו מחדר ההלבשה כדי לטרוף, הוא חיכה ל-8:0 (מ-41:51 ל-49:51) כדי ליטול טיים אאוט נוסף, ומכבי שוב הגיבה היטב. והשלישי? לא הגיע.

בדקה השנייה של הרבע הרביעי, כשהצהובים השלימו ריצת 0:8 משלהם וברחו ל-60:71, לא רצה עתמאן לבזבז פסק זמן שאולי יזדקק לו לקראת הסיום. הוא הזעיק מהספסל את צמד הבולדוגים פנאיוטיס קלאיצאקיס וג'די אוסמאן, ועבר למוד הרבצות. גרנט סחט עבירת תוקף אדירה מווניין גבריאל, אוסמאן ירה את שתי השלשות היחידות שלו, נאן קלע עשר מ-21 נקודותיו בזמן שנותר, והמאמן הניף את האגרופים באוויר, כמו שהוא אוהב וכמו שכמעט כולם אוהבים לשנוא.

באותם רגעים, כשהיתרון הצהוב שוב הלך לאיבוד והקריסה הגיעה כצפוי, קטש נמנע מלסמן T עם היד. הוא שיחק עם רוטציית הגארדים, בניסיון לאתר פתרון; פתח את הרבע האחרון עם בלאט ודייויד דה ג'וליוס, ואז עבר לבלאט ורוקאס יוקובאיטיס, ומשם לסייבן לי ויוקובאיטיס, ושוב בלאט ויוקובאיטיס, ואחר כך בלאט ולי, ובסוף דה ג'וליוס ויוקובאיטיס. המאמן הצהוב עדיין לא מוצא את הציוות הנכון והמתאים לרגעי ההכרעה, ולפתע יש לו צרות שאולי אפשר לפרש כחיוביות.

ניצחון, כאמור, זה לא הביא לו. ועתמאן כבר לא היה צריך להשתמש בפסק הזמן ששמר לסיום.