מתוך הערפל בבודפשט, הגיחה ישראל של רן בן שמעון עם ניצחון היסטורי על נבחרת בלגיה – שלושה ימים אחרי תיקו עם צרפת. זה לא היה ניצחון מקרי. הנבחרת נראתה מחוברת, מאורגנת. השחקנים שמרו על מרחק קטן ביניהם בהגנה והיו מסונכרנים בהתקפה. הם הראו נחישות וריכוז עד השריקה האחרונה. ולא נראה שהם נופלים פיזית, טכנית או מנטלית מהשחקנים הבלגים הבכירים מהם. אם ככה ישראל תיראה בכל המשחקים שלה במוקדמות המונדיאל, ייתכן מאוד שאת קיץ 2026 ישראלים יעבירו בצפון אמריקה.
רן בן שמעון, מאמן נבחרת ישראל, אוהב במיוחד את נאפולי של מאוריציו סארי (2015-2018). "זו קבוצה שמשחקת כדורגל אמוציונלי" אמר בזמנו. "זה, לפי דעתי, קשור לגיאוגרפיה של הקבוצה. אי אפשר לשחק שם, בדרום איטליה, כדורגל אחר. תראה את אדינסון קאבאני, הוא סוס פרא. אי אפשר להגיד לו לאן לרוץ, לאן ללכת – וזה הכוח הגדול שלו ושל הקבוצה. ברצלונה, למשל, חיה על פי עקרונות. המאמן נותן לשחקנים שלו את המסגרות מגומי והם מותחים את הגומי. זה כדורגל שונה משל נאפולי".
נאפולי שיחקה "כדורגל אמוציונלי" אבל למאמן שלה קראו "מיסטר 33" כי תמיד הכין את הקבוצות שלו ל-33 רוטינות של התקפות ומצבים נייחים – והיו משתמשים רק ב-5-6 מאלו במשחק עצמו.
נאפולי, שתמיד היו 5-6 קבוצות איטלקיות שמשלמות הרבה יותר ממנה לשחקניהן, אולי שיחקה כדורגל אמוציונלי אבל היא היתה חייבת להיות מחושבת ומתוכננת עם הכדורגל שלה. והיא עשתה זאת. היא הצליחה. זה איזון נדיר, שקשה מאוד להגיע אליו בכדורגל: ליצור כדורגל אמוציונלי, כדורגל שמונע מהבטן, כזה שהשחקנים נהנים לשחק, אבל גם כזה שהוא מתוכנן וממושמע.
מעט קבוצות הצליחו להגיע לאיזון הזה. נאפולי היתה כזו. לסטר סיטי, שזכתה באליפות הפרמיירליג, היתה כזו גם. ואולי גם קרית שמונה של רן בן שמעון ב-2011/12 היתה כזו. זו היתה קבוצה מאוד מאורגנת שהצליחה בזכות חיבור רגשי נדיר בין השחקנים. זו היתה קבוצה שלא שיחקה כדורגל מרהיב אבל הוא היה יעיל וחכם. כמו כן, בן שמעון יודע להגיד שלפחות 10% מהשערים הגיעו מתרגיל שעבדו עליו באימונים. כלומר, ההצלחה שם לא היתה מקרית.
רן בן שמעון ידע להוציא את המקסימום מעירוני קרית שמונה כאשר תקציב השכר שלה היה נמוך באופן משמעותי מכל היריבות שלה בצמרת. וגם אחרי האליפות ההיסטורית, הלסטרית ממש, של קרית שמונה בן שמעון הגיע למקומות והוציא מהשחקנים שהיו לו הרבה יותר מאשר מאמנים קודמים (כשנתנו לו). בן שמעון, כמאמן במכבי פתח תקוה או מ.ס אשדוד, תמיד הופיע בצמרת העליונה במדדים שהשוו בין מספר הנקודות שהשיג ביחס למה שציפו מהקבוצות שלו לפי יחסי ההימורים.
הוא לא עשה את זה רק עם טקטיקה, אלא בעיקר בזכות היכולת להוציא יותר מהשחקנים שלו – ברמה הרגשית. "הנתון שהכי הייתי רוצה במהלך משחק ובחיים לא אהיה לי זה לדעת מה כל שחקן חושב, מה עובר לו בראש בכל רגע במשחק" אמר פעם. בן שמעון, גם בלי הנתון הזה, פשוט יודע מה להגיד לשחקן הישראלי.
במובן הזה, ייתכן שהמינוי של בן שמעון יכול לעורר הרבה אופטימיות לגבי נבחרת ישראל. הוא יודע להוציא יותר ממה שמצפים ממנו והוא יודע להשתמש ברגש, שעשוי להיות היתרון היחסי הכי הגדול של ישראל בעולם הכדורגל.
אריה זלינגר, מאמן הכדורעף הישראלי שהפך לאגדה בהולנד, יפן ובארצות הברית, אמר פעם שהיתרון הגדול של הישראלים זו "הזרימה הרגשית" ביניהם. לפי זלינגר אנחנו יכולים לייצר תחושת משפחה הרבה יותר מהר מכל עם אחר – משלל סיבות היסטוריות ותרבותיות. ואכן, הנבחרות הכי מוצלחות שלנו בהיסטוריה – אם זה היה בכדורגל, כדורסל או בג'ודו – נשענו על הקשר החם, הישיר והכנה שנוצר בין השחקנים לבין עצמם ובין השחקנים למאמן. קשר כזה יכול לייצר קבוצה הרבה יותר מגובשת וחדורת מטרה אבל גם מאפשר לשחקנים להראות קצת מה"חוצפה" הישראלית שלהם ולהרגיש בטוחים בעצמם שהם עושים את זה.
הזרימה הרגשית של הישראלים היא הנכס שיש לישראל בזירה הבינלאומית ורן בן שמעון יודע להשתמש בו. הוא נתן להם להרגיש שהם מסוגלים על בלגיה וצרפת. הוא גורם להם להרגיש שהם מסוגלים להגיע למונדיאל.
הבעיות של הכדורגל הישראלי גדולות על רן בן שמעון ובכלל על הכדורגל הישראלי. ישראל מתחת לממוצעים האירופאים בכל המדדים שמלמדים על בריאות הכדורגל ושורשי הכדורגל במדינה.
אין לנו מספיק כדורגלנים, אין לנו מספיק מאמנים, אין לנו מספיק מגרשי אימון, אין לנו מספיק מועדוני ספורט. תשתיות הספורט, האנושיות והפיזיות, פשוט לא ברמה של אלו באירופה. סתם לדוגמה: במקדוניה יש בסביבות 475 מועדוני כדורגל ל-2 מיליון תושבים. אצלנו יש פחות מ-300.
כדי להשתוות לאירופה, הממשלה צריכה להשקיע לפחות מיליארד שקל בשורשי המשחק. זה לא יקרה בקרוב. בכל זאת, מעט מאוד כדורגלנים הם חרדים.
ועדיין, מתוך האוכלוסייה הקיימת בישראל אפשר להוציא 11-15 שחקנים ברמה אירופאית סבירה. 2-3 בחמש הליגות הבכירות ועוד 10-13 בדרג ב' – הולנד, פורטוגל, בלגיה. זה אמור להספיק לרן בן שמעון כדי לייצר נבחרת שיכולה להתמודד שווה בשווה עם נבחרות ממדינות בסדר גודל שלנו – כמו בלגיה.
בן שמעון הוא כימאי. הוא יודע לייצר קשר בלתי נראה חזק בין השחקנים שלו וככה לייצר מסוגלות מרשימה. זה תמיד היה אלמנט מרכזי בזהות של הקבוצות שלו. וזו תהיה הזהות של נבחרת ישראל החדשה.
מה דעתך על הכתבה?