1
זה לא סוד מדינה שהטור הזה מפרגן בדרך כלל לברק יצחקי. הוא באמת הפך את בית"ר ירושלים לקבוצה מאוד התקפית שכיף לחזות בה, בעיקר אם אתה צופה נייטרלי, ובאופן כללי הוא קרא תיגר לא פעם העונה על פרנסי הכדורגל השמנמנים והטרחנים שלנו – הינדס את לאזטיץ', קירקף את בכר ובשבוע שעבר אפילו קוז'וך רן היה לאדם הראשון שהזיע בירושלים בחודש מרץ.
אבל יצחקי, אם הוא רוצה להצליח באמת, חייב להפסיק להזכיר חלוץ עבר אחר של בית"ר ירושלים שאימן אותה. לפעמים בית"ר שלו נראית כמו בית"ר ההיא של "קחו כדור, שחקו" בהשראת מאמן הכדורגל הדגול אלי אוחנה, שאם נסכם את קריירת האימון שלו במשפט, אפשר יהיה לומר שהוא מאוד אהב להיות מאמן כדורגל אבל לא ממש אהב לאמן כדורגל.
ולמה אוחנה? כי לא יכול להיות שבית"ר – קבוצה עם שאיפות (כרגע: לקחת גביע ולסיים במקום השלישי) – מציגה משחק הגנה שכונתי כמו שהציגה אתמול. התקפית בית"ר אדירה, אבל המחצית הראשונה שהסתיימה עם ארבעה שערים, הייתה צריכה להסתיים כך, רק לא בחלוקה שווה אלא ביתרון ברור של חיפה. בקיצור, אם בית"ר רוצה להתבגר, היא חייבת לשפר בבהילות את משחק ההגנה שלה.
2
ואם כבר שכונה, בתוך 27 ימים מכבי חיפה עשתה שלוש פעמים תיקו 3:3. זה לא אומר הרבה דברים טובים על הקבוצה, חרף העובדה שהרבה שערים במשחק זה מגניב ונהדר למוצר הכללי וכו'. תמיד סיפרו לנו שקבוצות שגומרות את העונה משחקות פתוח ויש ים שערים במשחקים שלהן, אבל היינו רוצים להאמין שלמכבי חיפה עדיין יש מטרה העונה (בכל זאת, מקום שלישי).
מסביב לקבוצה שמחים להפיל את האשמה על השוער שריף כיוף, אבל האחריות שלו למרבית השערים שספג העונה היא מינימלית עד לא קיימת – ובאופן כללי, התחושה באיזור המרכז היא שסתם נופלים עליו שם בחיפה.
האחראי האמיתי לכל האירוע נידון פה כבר עשרות פעמים, קוראים לו ברק בכר, אתמול הוא לבש חולצה שנרכשה היישר מקטלוג רואי החשבון של מחוז בגדד והסביבה, ועדיין לא ברור מה הוא באמת רוצה לעשות כשיהיה גדול. אולי העונה עוד נגלה.
3
בלי יח"צ, בלי עיתונאי חצר לוחכי עכוז, בלי מגרש ביתי, בלי סגל נוצץ, בלי דרמות מיותרות, בלי רעש – שי ברדה הצליח להשאיר את קרית שמונה, נציגת העיר הנטושה והחרבה שבצפון המדינה, בליגה הבכירה בישראל. ואגב, תחשבו על כמה אנשים – שחקנים, מאמנים, שופטים – אפשר להגיד בדיוק את ההפך. עם יח"צ, עם עיתונאי חצר וכו', וכמה עלובים ההישגים שלהם.
4
מתחילת המלחמה ממלא הכדורגל תפקיד קהילתי חשוב מאין כמוהו. כמעט כל הקבוצות בישראל השכילו להבין שהחיבור בינן לבין הקהילה הוא קריטי מתמיד בתקופה קשה ולחוצה כזו, ושהכדורגל הוא לא רק אקספיזם טהור להמונים המדוכאים והמוטרדים אלא גם באמת נקודת אחיזה קריטית עבור שכבות רבות של אנשים.
חטופים, חללים, לוחמים, משפחותיהם של אלה – וגם אנשים שלא עונים להגדרות האלה אבל 17 החודשים המטורפים האחרונים העמיסו להם יותר מדי על הלב והנשמה. מתוך ההבנה הזו, מרבית הקבוצות ואנשי הענף התגייסו לפעילות כזו או אחרת, ולא נזכיר דוגמאות ספציפיות כדי לא לפגוע במי שלא נציין את פעילותו.
רגע השיא של החיבור הזה – של כל הקבוצות שעשו פעולה או פעולות כלשהן – הגיע במחזור האחרון. יאיר הורן התארח בטרנר, קית' סיגל ריגש במשחק אתמול אבל את מירב הפוקוס קיבלו שתי התותחיות רומי גונן ואמילי דמארי – אוהדות הפועל חיפה ומכבי ת"א.
הגדילה לעשות אמילי, שהרימה את בלומפילד כאילו נולדה לרגעים כאלה בדיוק. זו הייתה תשובה ציונית הולמת ומרגשת מאוד למרצחים הנאצים שטבחו בנו, תשובה שכל אחד יכול להתחבר אליה בשניות – בלי הבדלי דעה פוליטית, מגדר או פוזיציה אל מול המלחמה ומשמעויותיה. אחלה אמילי, ונתפלל שבקרוב נקבל עוד אירועים כאלה עם חטופים נוספים שישוחררו במהרה מהגיהנום ויחזרו למשפחותיהם ולחייהם.
מה דעתך על הכתבה?