מיד אחרי הצרחות של איתי שכטר אחרי שלוש ההצלות הרצופות של דניאל פרץ, שהובילו לכדור קרן, הוציאו בוווינר הימור מיידי מיוחד – "גול מהקרן – 1.05". לא בגלל הניחוסים של שכטר, כמובן, אלא כי זה היה רגע השיא של הנבחרת במשחק והיה ברור שמכאן תגיע הנפילה.
ההפסד אתמול (שלישי) היה צפוי, הגיוני ובסדר גמור – אף אדם נורמלי לא חשב שנבוא לנצח את נורבגיה, וכמו שהמשחק נראה – וקשה להגיד שהשחקנים שלנו לא התאמצו – תיקו היה יכול להיות הישג מצוין. נכון שאפשר היה לצפות שהיריבה תתאמץ קצת יותר כדי לכבוש, בעיקר את השערים השני, השלישי והרביעי שלה, אבל ברור שבכל מקרה זה היה קורה, אז מה זה משנה אם בקלות או שלא. השדר יהונתן כהן טען אחרי הגול של הולאנד ש"זה היה יכול להתפתח אחרת", והתשובה היא – לא. כלומר, זה אולי יכול היה להתפתח אחרת, אבל זה לא יכול היה להיגמר אחרת, אלה פערי הכוחות.
יותר מהכל, המשחק אתמול מול נורבגיה אמור לתת לנו פרופורציות: להסביר לנו מי אנחנו ביחס ליבשת, מה באמת שווה הכדורגל שלנו ומה באמת הרמה של השחקנים שלנו. להבהיר לנו שכל הפוליטיקה הקטנה והמטופשת – למה ביטון במקום ג'אבר, למה ג'אבר במקום אבו פאני, למה אבו פאני במקום שועה, למה שועה במקום לשחק בפלייסטיישן וכו' – לא מעניינת ולא רלוונטית. הקמפיין הזה הוא בלתי אפשרי מבחינה הישגית, אבל אפשר לעבוד בו על דברים אחרים וחשובים לא פחות כמו חיבור עצמי למציאות, הזנקת טאלנטים צעירים, הזדמנות לשחקנים להפגין יכולת אישית גבוהה שתקדם להם את הקריירה וגיבוש קונספטים ושיטות משחק שנותנים מענה לסיטואציות שונות. גם זה משהו, בכל זאת.
לא חייבים כל הזמן לדבר על כדורגל, בואו נדבר על איך נדפק לנו המוח מאז שנות השמונים בכל מה שקשור לנבחרת ישראל. שיעור קצר בגיאוגרפיה נטולת היגיון: מאחר שלא יכולנו לשחק באסיה מאז שנות השבעים, ומאחר שאירופה לא קיבלה אותנו עד שנות התשעים, בשנות השמונים נאלצנו להתחרות עם הנבחרות מאוקיאניה. בעוד שאת ניו זילנד הצלחנו לנצח, עיקר היריבות שלנו לאורך כל העשור הייתה מול אוסטרליה. ואת האוסטרלים אימן אחד, רשע במיוחד, פרנק ארוק. יש מצב שהוא דווקא איש טוב, שעזר לזקנות לחצות את הכביש וחילק מרק בבתי יתומים ארבע פעמים בשבוע, אבל בתודעה שלנו הוא התקבע כ"איש רע".
התחביב העיקרי של היוגוסלבי שעבר לאוסטרליה והפך שם למאמן הנבחרת היה לזהות את נקודות התורפה הישראליות וללחוץ עליהן. לפני כל משחק מול אוסטרליה המדינה פה השתגעה כמו אחרי כל נאום של נסראללה ימח שמו וזכרו – וארוק הפך לאחד האנשים השנואים בכדורגל שלנו, כשכמובן מי אם לא התקשורת עושה כל מה שאפשר – ואם אפשר, אז גם יותר ממה שאפשר – כדי ללבות את האש.
אחרי שהעפנו את אוסטרליה במוקדמות מונדיאל 1990 והעפלנו לצמד משחקי הפלייאוף המכריעים מול קולומביה, ארוק סיים את דרכו בנבחרת, ואנחנו כבר עברנו לשחק באירופה ומאז – אנחנו עסוקים באופן אובססיבי ומצער בחיפוש אחרי הפרנק ארוק הבא. והנה, אחרי 35 שנות בצורת, הגיעו הטוענים לתואר "היורשים של ארוק" – בדמות נורדים סתומים שאין להם מושג איפה זה עזה, מה זה נוחבה ואיך זה לשאול את עצמך בכל אזעקה אם מספיק לסגור את דלת הממ"ד או כדאי גם לנעול אותה מבפנים כי לך תדע. ואם כל זה לא מספיק, אז אוסף הביטוח הלאומי מנורבגיה שהגיע לראות את המשחק ניסה לבזות את "התקווה" בתקיעת זמבורות.
הבעיה היא שארוק היה גאון בתחומו, נבל מרושע מהסרטים של פעם. והנורבגים, עם כל הכבוד, הם סתם טוקבקיסטים עם מדים של נצרת-עילית. ולכן הם לא באמת יכולים לרשת את המאסטר.
באיזה קטע מישהו בהתאחדות העביר לרן בן שמעון מסר ולפיו אנחנו צריכים לסיים במקום השני, בבית שכולל את איטליה ואת נורבגיה? אנחנו נשמח לסיים שניים, זה ברור, אבל צריכים? סליחה? מה אתם נוטלים שם, בהתאחדות לכדורגל?
מה דעתך על הכתבה?