כל אוהד של כל קבוצת ספורט בעולם לוקח בחשבון שמתישהו תגיע תקופת שפל ספורטיבי. שיהיו כמה שנים שבהן פחות יילך, לא יהיו תארים, אולי אפילו תהיה איזו ירידת ליגה לשנה או שנתיים. זה קרה, זה קורה, זה יקרה ואין טבעי מזה.
אבל אנחנו כאן כדי לדבר על משהו על טבעי. על מועדון (לשעבר) כדורגל (לשעבר), שכבר כמה שנים נראה כמו, פחות או יותר, הגוף שרובצת עליו הקללה הספורטיבית הכי אלימה בעולם. מדובר בבני יהודה, קבוצה שאת המחצית השנייה של העשור הקודם סיימה עם שני גביעים, עם יכולת אדירה ועם שחקנים שהיום נמצאים ברמות הכי גבוהות שיש (אבל בקבוצות אחרות, איך לא).
כך נראו חמש השנים האחרונות של בני יהודה: ירידת ליגה, עונה ביזיונית בליגה השנייה שנגמרה אי שם בינואר, עונה ביזיונית בליגה השנייה שנגמרה באוקטובר ונחתמה בתבוסות מביכות, עונה אדירה בליגה השנייה עם 7 נקודות פור בכניסה לפלייאוף ואז התרסקות מדהימה במהלכו ועונה ביזיונית בליגה השנייה, שנגמרה באוקטובר, המשיכה לתוך בלגאן מטורף בסגל והאלמנט האחרון שלה הוא 4:0 להפועל תל אביב במחצית, כאילו זה משחק סוף עונה בליגה ב'.
אין דרך ומקום להסביר את כל מה שקורה בבני יהודה בשנים האלה. את מכת הפציעות המטורפת, את חוסר המזל המשווע (נכון הגולים של הלאומית שצריכים לככב בפינות הומור בטלוויזיה/פינות חקירה במשטרה? בני יהודה פשוט לא מבקיעה כאלה. הכל קשה, אם בכלל נכנס), את האופי הפריך, את אובדן הדרך. זה עוד יותר נטול הסבר והקשר כי בשלוש וחצי השנים האחרונות, לראשונה בתולדותיה, בני יהודה נמצאת בידיים ובבעלות של אוהד אמיתי של הקבוצה – אלירן עובד – איש מלא כוונות טובות, ששדרג משמעותית את מחלקת הנוער, הקפיץ את המדיה של המועדון לסטנדרטים אירופאים, חיזק מאוד את הזהות, מבין את הערך הקהילתי של הקבוצה (החיבור לירדן ביבס הוא לא מקרי, וזו דוגמא אחת מתוך אין ספור).
הפער המטריד מאוד הזה, בין הרצון וההשקעה וההתגייסות – בשלוש מארבע העונות האחרונות בלאומית היה לבני יהודה סגל שעל הנייר אמור היה להיות הטוב בליגה – לבין התוצאות והקארמה של הקבוצה – יכול להוציא מהדעת. אבל אם בכל זאת מנסים להסביר את המארה האיומה הזו, צריך לשים לב לדבר היחיד שחסר לקבוצה כמו בני יהודה. כשבעצם מנתחים מתי התחילה הנפילה של המועדון – כל הדרכים מובילות לאותה כתובת: סמטת כביר 20 ת"א, מענו של המגרש בשכונת התקוה.
חשוב להבהיר: החל מבערך שנת 2005 ועד לקיץ האחרון, עת הושלם השיפוץ במגרש הזה – הוא לא היה ראוי למאכל אדם. לא הייתי רוצה ללכת למשחק מרובה קהל במגרש הזה וגם לא לשלוח את הילד שלי למשחק ליגה לאומית רגיל. אחרי השיפוץ זו כבר סוגיה אחרת.
אלא שבני יהודה לא בכיוון של המגרש הזה, היא כבולה לבלומפילד עוד מימיו של דמאיו משה כמנכ"ל, בעלים ונשיא, והאצטדיון הזה, לא קשה לפספס, פשוט גומר את הקבוצה. גם במשחקי השיא של העונה שעברה, כשהגיעו בין 5,000 ל-9,000 אוהדים במחזורים האחרונים, זה נראה תלוש: בני יהודה לא יכולה לשחק באצטדיון ענק כזה כמארחת. זה לא קשור לאופי של הקבוצה, זה לא מסתדר עם האופי של הקהל. יש לבני יהודה DNA, למרות הכל, ואלירן עובד דווקא עובד לחזק אותו, ולכן היעדר הקשר שלה לבלומפילד עוד יותר בולט.
בני יהודה חייבת בית. זה יכול להיות סתם סלוגן של מועמד חביב לראשות עיריית ת"א ולא יכול להיות שם של עמוד פייסבוק. היא שונה באופי שלה ממכבי ומהפועל ת"א, שבלומפילד תמיד היה הבית שלהן, והרבה יותר קרובה באופי שלה לב"ש או נתניה – ולא קשה לפספס מה משמעות הבית עבור שתי הקבוצות הללו.
המהלכים של אלירן עובד בקיץ הקרוב לא יכולים לכלול רק טיהור כמעט טוטאלי של חדר ההלבשה מכל השחקנים חסרי האופי והאישיות שמשום מה לבשו השנה את החולצה של בני יהודה, וגם לא החתמת מאמן דומיננטי ושקול שיידע לשלוח את בני יהודה לצמרת הליגה השנייה. עובד חייב להתחיל – ולא בקיץ אלא ביום ראשון בבוקר – להטריף את כל העולם ואחותו על מגרש לבני יהודה.
לא יהיה לו מגרש עד העונה הקרובה, מן הסתם, אבל לא חסרים פתרונות באיזור המרכז, כשהמושבה יכולה להיות פתרון ביניים לא רע. אי אפשר להמשיך עם הדבר הזה יותר, בני יהודה חייבת בית וחייבת לחזור לטופ של הכדורגל. אחרת – ההפחדות נוסח "עוד תגמרו כמו שמשון ת"א" יהפכו לאמיתיות. וחבל.
מה דעתך על הכתבה?