אחרי המחצית הראשונה בהצגה של הפועל תל אביב במילאנו כבר הכנתי לי את כל הנרטיבים שסיגלו לעצמם הרבה מאוד פרשנים. ואסילייה מיציץ' מאט את המשחק, אין התאמה בחמישיות של דימיטריס איטודיס, ההתקפה של הפועל תל אביב לפעמים מאבדת פואנטה – ואז הגיעה המחצית השנייה.
במחצית השנייה החבורה באדום לא סתם רקדה על הפרקט, היא ניצלה את כל נקודות התורפה של מילאנו (ויש מספיק). אבל ממה זה התחיל? לטעמי כשמדובר בכזה משחק זה מתחיל במאמן. החמישייה שהעלה איטודיס היא התאמה לחמישייה של מילאנו – מיציץ', אלייז'ה בריאנט, טיילר אניס, איש וויינרייט ודן אוטורו (אדבר עליו בהרחבה בקרוב). אבל למה בעצם?
המטרה הייתה לנצח בפרמטר של ניהול המשחק, כי ברגע ששלושה מנהלי משחק טובים משחקים מול מנהל משחק טוב אחד – זה משמעותי. הבעיה היא שזה לא עבד הגנתית וגם התקפית אניס ומיציץ' דרכו אחד על השני. לאורך המחצית איטודיס ניסה חמישיות לא "קלאסיות" של שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר, הכל כדי לחשוב צעד אחד לפני אטורה מסינה.
ואז הגיעה פתיחת המחצית השנייה. איטודיס חזר לחמישייה הרגילה שלו (קולין מלקולם במקום אניס). אני משער שהוא הבין את המובן מאליו – הוא לא צריך לעשות התאמות למסינה. הוא הבין שהוא המאמן של אחת הקבוצות הכי מוכשרות ביורוליג, הוא לא צריך לרדוף אחרי מאמנים ולהתחכם. איך אמר וולטר ווייט? הוא זה שדופק בדלת.
מאמן הפועל תל אביב התנער מהגישה של המורה לכימיה והפך להייזנברג. החמישייה שלו מספיק טובה ולא צריכה להתאים לאף אחד כדי לפרק כמעט כל יריבה, בטח את מילאנו. אז ברגע שאיטודיס חזר להרכב הקלאסי משם הדרך שלו לניצחון הייתה סלולה.
ההתקפה של הפועל תל אביב הפכה להרבה יותר פשוטה כשהשחקנים שכבר התחברו משחקים יחד למעט שחקן אחד, שמתאים לכולם – אלייז'ה בריאנט. רציתי להתעכב עליו כי הוא עשה העונה קפיצת מדרגה שלא ראינו ממנו אף פעם. בריאנט תמיד היה השחקן הסולידי שקולע 15 נקודות ביעילות טובה, אבל העונה הוא מנווט את הפועל ת"א באופן מרשים, אפילו מעורר הערצה.
הוא מצליח לשחק כשתיים לצד מוביל כדור מאוד דומיננטי ועדיין לקבל קרדיט מלא לנהל את ההתקפות. התנועה שלו ללא כדור, בטח במשחק הזה, יוצאת דופן וכמובן הגיוון שלו. הוא לא רק פלואטר, הוא לא רק חיתוכים לסל ולא רק איסוף שאריות. הוא מוסר מצוין גם פנימה וגם החוצה וגם במשחק בו הוא לא מצליח לקלוע משלוש הוא עדיין מוצא את דרכו לטבעת.
ניגע רגע בדרך שבה בריאנט הצליח להגיע בקלות לטבעת. התרגיל פשוט, הוא עולה על חסימה של הסנטר באזור קו העונשין, מקבל את הכדור ומנהל פיק אנד רול. מתי זה עוד יותר קל? אחרי שפעם אחר פעם מילאנו לא הצליחה לדבר בחסימות וקיבלה סלים קלים. השומר של בריאנט עמד עם הפנים אליו ועם הגב לכדור. מה עשה הגארד? שם עליו יד, קיבל את הכדור, לייאפ.
"זה שחקן חכם, הוא עשה את זה פעמיים כי יש לו ניסיון". אנטוניו בלייקני, עם כמה שהוא כוכב, לא השחקן עם האייקיו הכי מבריק – גם הוא עשה את זה. כלומר, הפועל תל אביב גרמה למילאנו לפחד ממנה. הפועל תל אביב גרמה למילאנו להבין שהשד כן כזה נורא, שגם עם עוד אלף התאמות, יש לה תשובה. להלן המנטרה החוזרת לטור זה: הם אלה שדופקים בדלת.
אי אפשר לא להחמיא לדן אוטורו. מפלצת. ריספקט לג'ונתן מוטלי יש גם יש, אבל שוב הסנטר הפותח של איטודיס הוכיח שאם אין מולו מאצ'אפ ראוי ברמה של טופ יורוליג, הוא יכול לבלוע את כולם. בא בריאנט דאנסטון הוותיק והמעבר לחביב (אפילו אהוב, אפילו אהוב מאוד). מה יש לו לעשות נגדו בגיל 39? אז אחרי שאוטורו קלע 700 זריקות ברצף בלי עזרה, באה העזרה ומילאנו קצת עצרה אותו. על זה נאמר, נו ו…?
אם אני מסתכל על כל היורוליג עכשיו, כולם בריאים, אני מנסה להבין מי יכול להחזיק את אוטורו למשך 25 דקות על רק 8-10. מתיאס לסור, אדי טבארס – זהו. מה שכל כך טוב באוטורו, שלדעתי כרגע הוא הסנטר הכי טוב ביורוליג, זה שהוא פינישר מצוין. לא, פינישר זה לא לדעת לשים דאנק על הפרצוף של מישהו, אלא להיות מספיק טוב כדי לא לפחד ממגע, להצליח לעלות עם הגוף (וזה וואחד גוף) מספיק גבוה ולשים את הכדור בדיוק איפה שצריך. כן, גם כשיש לך ארבע ידיים למעלה ועוד מרפק ש"מלטף" לך את הצלע. זו אחת הבעיות של הרבה גבוהים באירופה, ביניהם היה בעבר גם רומן סורקין, החטאות של דברים שהם הבייסיק עבור סנטר.
הפועל תל אביב הבינה שהיא כבר לא אנדרדוג, זה גם בא בחשבון בשינוי גישה מסוים בהתקפה שהשתנה לטובה, אבל יש עוד רובד לנושא. לאורך כל עונת היורוליג הזו, בטח אחרי המחצית השנייה נגד מילאנו, איטודיס ושחקניו צריכים גם לעשות את הסוויץ' בראש שהם לא סתם פייבוריטים נגד הרוב המוחלט, אלא שהיריבות מפחדות מהם, זו קפיצת מדרגה נוספת במיינדסט. אני לא אומר שהיא צריכה לחשוב נגד קבוצות הטופ (ביניהן ריאל מדריד אותה תפגוש בקרוב) שהן מפחדות ממנה, אבל כמה כאלה באמת יש?
אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, פנרבחצ'ה, ריאל מדריד ואולי ז'לגיריס והכוכב האדום. אלה שש קבוצות, שחלקן בוודאות מפחדות ממיציץ' ובראינט, חלקן מפחדות בוודאות מאוטורו ומוטלי וכולן כולל כולן מפחדות מבלייקני. חצי מילה עליו – זה דבר שאין לאף קבוצה באירופה. זה לא מהעולם הזה. קשה לי להאמין שהפועל ת"א היא זו שצריכה לעשות התאמות כשהחמישייה שלה כל כך טובה ומהספסל עולה לה המגה זורד הזה.
אחרון חביב, ואסה מיציץ'. יש עדיין בעיות, יש עדיין טענות, אבל יש לי מסקנה שזולגת לענף אחר. מיציץ' הוא עומר אצילי של היורוליג. כן, ערבבתי בין קודש (כדורסל) לחול, אוי ואבוי. מי שרואה פה כדורגל ישראלי יודע, אצילי יכול להיות סביר לחלוטין אפילו לא טוב כל המשחק ולסיים עם צמד ובישול. ככה גם הכוכב הגדול של הפועל תל אביב. הוא פתח לא טוב את המשחק, אפילו טעה כמה וכמה פעמים במסירות ואז הוא פשוט הראה שהוא מעל הליגה הזו ותפר את מילאנו.
מה דעתך על הכתבה?