בבואי לסכם את הניצחון הגדול של הפועל תל אביב על דובאי ואת ההפסד המאכזב של מכבי תל אביב לברצלונה, עלו לי שני מונחים – נאיביות ושובע. במונחי כדורסל מדובר בשני מונחים משיקים באופן כזה או אחר. הנאיביות, בכל הנוגע לענף, היא חוסר ערנות לסיטואציה עקב חוסר בשלות או חוסר מוכנות. שובע בכדורסל לעומת זאת זה מונח שמגדיר הרגשה, תחושה שהיא רמה אחת מתחת לזלזול.
למה בשני המונחים האלה עסקינן? כי הפועל תל אביב אינה בהכרח נאיבית, אולי לפרקים. שבעה? הייתה גם הייתה, בטח בהפסד לז'לגיריס בשבוע שעבר. לכן, בניצחון המרשים מול דובאי בהיכל יד נוקיה מבטחים הציפייה הייתה שהחבורה של דימיטריס איטודיס תיראה אחרת. יותר מחויבת, יותר חכמה, יותר מוכנה ליריבה.
אז בשני הרבעים הראשונים זה לא בהכרח היה ככה, בעיקר בגלל נאיביות אבל גם שובע היה בכל הנוגע לחלק ההגנתי. אם מסתכלים על הסלים של דובאי ב-20 הדקות הראשונות רואים בעיקר הסתמכות על היכולת האישית של כל אחד מהשחקנים ועזרה לקויה. לכן, הגיעו שחקני היריבה מאיחוד האמירויות לטבעת די בקלות, כי לא הייתה עזרה.
אבל, כזכור, הפועל תל אביב ניצחה. מה זה ניצחה? ריסקה. הדבר שמזקק יותר מכל את העובדה שהשחקנים בשחור (איני אדם בעל חוש אופנה, אבל מדים מעולים) התעשתו והיו רעבים הוא הנטרול המוחלט של אלכסה אברמוביץ'. הגארד הסרבי, ש"כל אירופה יודעת שהוא שמאלי" כפי שאמר גור שלף, הלך ברבע השני שמאלה פעם אחר פעם אחר פעם. אחרי שהוא החל ללכת שמאלה, גם מקינלי רייט ודוויין בייקון הלכו שמאלה. מה קרה ברבע השלישי? שחקני הפועל תל אביב, כנראה בהוראת איטודיס, החליטו שגם אם יבוא המשיח ויבקש ללכת שמאלה – הוא לא ילך.
ברגע ששחקני הפועל תל אביב היו רעבים, הגיעה ההתפוצצות. מי שניצח עליה כמובן היה ואסילייה מיציץ', שחזר מעולה מהפציעה שלו. ביקרתי את מיציץ' רבות, ובצדק, לא היה מספיק טוב. מה שהוא עשה נגד דובאי מהשנייה הראשונה זה מאסטרפיס. לאורך העונה דובר על כך שוואסה לא מצליח לנהל את קצב המשחק כמו שצריך ומשחק לאט מדי. נגד דובאי, הסרבי הכתיב בעצמו את הקצב.
אז פעם אחת, כהרגלו, הוא ממתין ומחכה לזריקה נוחה ולמהלך נכון. פעם אחרת, כהרגלו מימיו הגדולים, הוא חודר לסל במהרה, מנסה למצוא את הזריקה הפנויה במהירות ולא שותה את שעון ה-24. האיזון הזה, אותו הביא ים מדר נגד באיירן מינכן, היה דבר שהסרבי כמעט לא סיפק העונה. בין אם בגלל השובע ובין אם בגלל רצונו להביא את ההתקפה לכדי הפיק אנד רול שהוא מעוניין בו. לאורך הרבה שלבים במשחק מיציץ' גיוון את התנועה שלו, נתן לאלייז'ה בריאנט לעשות את הפיק אנד רול מחצי הפינה לאמצע ושחרר את אנטוניו בלייקני למשימות המגה זורד (לזרוק מתי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה).
אז ואסילייה מיציץ' היה רעב, ואם זה יימשך ככה אז הפועל תל אביב תוכל ליהנות ממנו על אמת, אבל לא רק הוא היה במשוואה הזו. דן אוטורו כנראה היה התקפית במשחקו הרע ביותר מאז שהגיע להפועל, הוא ומפיונדו קבנגלה הלכו מכות על כל כדור. עם זאת, הגישה שלו הייתה טובה, כי הוא הבין שקבנגלה יסגור אותו ויעייף אותו, אבל אין מצב שייתן לו לחגוג עליו. אז מבחינת הסנטרים היו הרבה מצבים שהקבוצות שיחקו ארבעה על ארבעה כי החבר'ה בחמש רבו.
אפרופו חמש, טאי אודיאסי. בסוף מדובר בסנטר שלישי בקבוצה עם סגל עמוק במיוחד וכשהשניים לפניו הם שחקני יורוליג. מול דובאי, שמשחקת עם שני גבוהים כשאחד מהם הוא פאוור פורוורד מהטובים ביבשת, איטודיס הלך בכל הכוח על הציוות של ג'ונתן מוטלי ודן אוטורו. לכן, אודיאסי היה הסנטר המחליף. ברמה הפיזית קנאן קמניאש לא היה מסוגל להתמודד איתו לרגע וגם כשקבנגלה עלה זה לא עבד.
למה אני מדבר על כל הרעבים האלה? כי בסוף, הנרטיב שהודבק על הפועל תל אביב הוא: "קבוצה כישרונית מאוד, אבל מגיעה זחוחה למשחקים". זה קרה מספיק פעמים והאדומים גם שילמו על כך בהפסדים כואבים. משחק כזה, בו הקבוצה כל כך רוצה לנצח ולא מוכנה להישאר בשבלונה ההגנתית יכול להיות אפילו מפנה.
בסוף, כולנו יודעים שמדובר בעונה היסטורית – קבוצה בשנתה הראשונה ביורוליג מוליכה את הטבלה – אבל ההבנה שלפעמים "מה שיש" לא יכול לבוא בלי רצון, היא קריטית לשלבים המאוחרים, בטח להצלבה. במקום איטודיס, אני מראה לשחקנים את המשחק הזה לפני כל משחק נגד קבוצה גדולה.
עכשיו לצד השני של הכביש ובמקרה הזה לצד השני של אירופה. מכבי תל אביב מקבלת בראש מברצלונה באולם ללא קהל, שוב פותחת את המשחק רע מאוד ושוב לא מצליחה לחזור. הנאיביות במובן הכללי של המילה ברור לכולם, השחקנים של עודד קטש לא היו מוכנים ושילמו על כך, אבל הרזולוציות תוך כדי המשחק הן המשמעותיות.
לגבי שובע, מכבי תל אביב לא בפלייאוף ואפילו לא בפליי-אין, אבל היא שיחקה גם נגד באיירן מינכן וגם נגד ברצלונה כמו קבוצה שחושבת שהיא סופר מוכשרת. ללא לוני ווקר לאורך משחק וחצי, הצהובים היו בגישה שאפיינה דווקא את הפועל ת"א בהרבה משחקים. מה ההבדל? שהסגל של מכבי ת"א פחות מוכשר או עמוק בפער, אז היריבה העירונית שלה לעיתים שילמה על זה ולעיתים ניצחה בדוחק. מכבי? סיפקה משחק שהוא עינוי לצפייה.
אחזור לנאיביות. הרזולוציה הכי ברורה שלה היא חוסר התיאום בהגנה. שחקני מכבי תל אביב כל כך פחדו מקווין פאנטר, שמא יקלע 940 נקודות, אז שלחו עליו את הדאבל אפ הכי גרוע אי פעם. כל מי שלמד או חצי למד איך משחק הכדורסל עובד, לכל דבר שקשור בתיאום קבוצתי יש חוקים. אז אם שני שחקנים באים לשמירה כפולה אחרי חסימה, לא צריך שגם השחקן בצד הקרוב יבוא. מפה לשם, פאנטר לא זרק ברבע הראשון, אבל הרוטציה הייתה כל כך רעה וכל פעם מישהו אחר היה לבד לשלוש או בחיתוך לסל.
רזולוציה נוספת – הגנת פוסט אפ. זה שטורניקה שנגלייה טחן הלוך ושוב את מי שניצב מולו ולכן שלחו עליו שמירה כפולה, זה מאוד הגיוני ומתבקש. עם זאת, אין שום תירוץ אחרי שהקבוצה הזו משחקת יחד כבר חצי עונה שלא יהיה לה שום מושג איך היא מתאמת את הדאבל אפ. אז פעם אחר פעם תמיר בלאט או אושיי בריסט עושים רוטציה מיותרת והשחקן שבפינה בצד החלש פנוי לחלוטין.
בלאט, בניגוד לבריסט, עזר כשלא צריך גם מהצד החזק. פעם זה בגלל שמירה כפולה בפוסט אפ ופעם זה בגלל שהוא כל כך פחד שפאנטר יזרוק אז הוא עזר אחרי שכוכב ברצלונה יצא מחסימה, גרם לרוטציה לא מתואמת, בריסט איבד את פארה, הורד איבד את שנגלייה – דאנק. התקפית בלאט היה טוב, הגנתית הוא עלה למכבי תל אביב לא בהכרח ביותר נקודות, אבל בסלים שמוציאים את כל האוויר במהלך המומנטום שכן היה.
יש תחושה שלאורך כל המשחק מכבי תל אביב ניסתה לעשות אובר-פליי בהגנה, להקדים תרופה למכה. זה לא קרה, כי מולה לא עמדה קבוצה של קטסל שלא מבינה מה לעשות אם תן ולך לא עובד. הרצון להתחכם הזיק לשחקנים של קטש. הביקורת העיקרית על קטש – והיא כנראה גם הבולטת ביותר – היא שהוא לא הצליח לגרום לשחקנים שלו להיות מתואמים בסכמה ההגנתית שהוא דרש.
נאיביות דיברנו, אבל מה שובע? איך מכבי תל אביב שכולה ניצחה חמש פעמים ברצף וקיבלה טרחה על הראש במינכן יכולה להרגיש שהיא שבעה? אז לא היה מדובר במשהו שהקרין על כל המשחק, אבל כן בהתקפות ספציפיות – התקפות מעבר של ברצלונה והתקפות מסודרות של מכבי.
לאורך כל המשחק שחקני מכבי תל אביב לא סיפקו עזרה נכונה בהתקפות המעבר והמסדרון לצבע היה פרוץ לחלוטין. התחושה הייתה שהם עסוקים יותר בלתייג את השחקנים ללא הכדור מאשר לעצור את מי שמחזיק בו ויכול ללכת ללייאפ על הראש שלהם. מאיפה היומרה לסמוך ככה על כל מי שאיתכם שיצליח לעצור שחקן של ברצלונה שמתקדם לעבר הטבעת בתנופה?
מדובר קצת בטריגר מהעבר, כי שחקני מכבי תל אביב טעו כשהלכו בכל הכוח על השחקן עם הכדור ואז איבדו לחלוטין את מי שרץ איתו במקרים קודמים. אבל שוב, אנחנו כבר אחרי חצי עונת יורוליג, למה אין שום תקשורת כדי לעצור את זה? במקום לסמן להורד שייקח את ווילי הרננגומס, אולי (בוודאות) היה כדאי שמרסיו סנטוס ישים גוף על ג'ואל פארה שרץ להם לתוך הראש.
לגבי ההתקפות המסודרות של מכבי תל אביב, אין מנוס מלהגיד את זה – היא הייתה מאוד תקועה בלי לוני ווקר. ולא, לוני ווקר הוא לא שחקן שהופך את ההתקפה של מכבי לסן אנטוניו ספרס של 2014, אבל הוא מושך אליו את ההגנה, עולה על חסימות. תמיר בלאט ואיפה לונדברג ניסו למלא את מקומו ודי הצליח בזכות ערב קליעה טוב, אבל כל כך הרבה התקפות נראו צפויות מדי, היה ברור למי הכדור ילך ומה הוא יעשה. ברגע שזה היה ברור לצופה שאינו מבין כדורסל כמו שחקני ברצלונה, זה היה ברור גם להם.
בלאט הצליח להעביר חלק ממסירות ההיי-לואו לגבוה, לונדברג הצליח להגיע לזריקות לשלוש אבל רומן סורקין בלט בהיעדרו כי הוא היה תקוע. הוא לא הדביק כמעט שחקנים בחסימות שלו, דרש כדורים בצבע ולא יצא החוצה ובקיצור – לא נתן שום דבר שסורקין רגיל לעשות מול סנטרים לא ניידים. לאורך ההתקדמות של סורקין החמיאו לו בצדק על כך שהוא יודע לצאת מהצבע, לקבל כדור בשורט רול, להוציא את האיומים ההגנתיים של היריבה כדי לפנות מקום לחבריו לחדור. מול ברצלונה זה לא קרה וזה תקע את מכבי תל אביב ובמיוחד את הארבע לצידו, ג'יילן הורד.
מכבי תל אביב צריכה להפנים משתי התבוסות (כן, לברצלונה היא הפסידה "רק" ב-10 הפרש, אבל הלך הרוח מובהק – תבוסה) שהסגל שלה לא באמת כל כך כישרוני. מדובר פה בהסתנוורות מהרצף הטוב פר אקסלנס. עכשיו לקטש ובעיקר לשחקנים שלו יש מה להוכיח נגד ריאל מדריד – שהם רעבים כמו הפועל.
מה דעתך על הכתבה?