יבוא יום ומישהו יביט ממרחק השנים על המונדיאל הזה ויזהה בו תפנית היסטורית, ממש כמו שאנחנו מביטים היום לאחור, למעלה מ-150 שנה, אל הרגע שבו החליטו כמה אריסטוקרטים אנגלים שמשחק הרוגבי הוא אלים מדי לדעתם – והמציאו את הכדורגל (כמעט) כפי שהוא מוכר לנו היום.
יכול אוהד לשאול (ואכן רבים שאלו) מה לנו כי נמציא מחדש את הכדורגל? הן מדובר בספורט הפופולרי בעולם, כזה שמשוחק ברחובות כמעט בכל מקום שבו חיים אנשים, שמגלגל מיליארדים רבים ומצמיח כוכבים שנחקקים לנצח בזיכרון האנושי… במילים אחרות: מה יש פה לתקן?
ובכן, יש – ובמובן הזה, המונדיאל בארה"ב (כן, כן, גם מקסיקו וקנדה – זו הפעם האחרונה שנזכיר אותן) הוא גולת הכותרת של שינויים שהחלו לפני יותר מ-35 שנים (אם מוכרחים לבחור יום, נבחר בשלהי אפריל 1989 ואם לבחור גם מקום, יהיה זה אצטדיון הילסבורו בשפילד, אנגליה) ונועדו להוציא את הכדורגל מחיקם של גברים קשוחים, ולהפוך אותו לשואו, חוויה לכל המשפחה, גולת הכותרת של יום-כיף שמשלב גם שופינג וארוחה. מתגרת-רחוב למיוזיקל.
גם אז נשמעו קינות. לעולם לא אשכח איך סיפר לי פעם מדריך טיסה בבריטיש איירווייז ואוהד צ'לסי, שנאלץ להיפרד משלושה מנויים שנתיים, לו ולשני בניו, כי לא יכול היה לעמוד עוד בתשלום השנתי שהאמיר.
כלומר, הוא היה יכול לעמוד, אבל כפי שהסביר לי אז, לפני כ-20 שנה, ה"מיסיס" כבר לא מוכנה שיוציא סכומים שכאלה בכל שנה על כדורגל. הנה לכם כל הסיפור על רגל אחת: ה"מיסיס" היא כבר לא הרעייה הכנועה, עקרת בית לפני 40-50 ו-60 שנים, שהייתה מוכרחה לפרגן לגבר המפרנס שבת בפאב ובאצטדיון.
היא הפכה לא רק לשותפה שווה-יותר באיזון התקציב המשפחתי, אלא גם לבעלת המילה האחרונה בכל הקשור לתרבות הפנאי שלה.
אבקת גלאם
אבל סביבה בטוחה אינה הכל, כי כדי להפוך לשואו, הכדורגל צריך גם גלאם (במובן זוהר, לא משה) ובמובן הזה הניסיון הקודם להדביק את השוק העשיר של צפון-אמריקה בשיגעון הכדורגל (1994) הקדים את זמנו. הכדורגל נתפס אז כספורט של מהגרים מאמריקה הלטינית.
דווקא המונדיאל הבא, בצרפת, זה שהדביק שיק פריזאי לענף, הפך אותו לסקסי הרבה יותר, תהליך שהיה מתקיים מהר עוד יותר, אלמלא בוזבז זמן יקר (תרתי משמע) על ציר יפן, דרום אפריקה, רוסיה וקטאר (עם "עצירות תדלוק" בשתי מדינות כדורגל כמו גרמניה וברזיל).
לכאורה גם המונדיאל בצפון-אמריקה הוא כזה, אבל הוא פוגש את ארה"ב ברגע נדיר של התלכדות אינטרסים: האימפריה הגדולה בעידן המודרני, שבמשך שנים ניסתה להכתיב לכל העולם מה לאהוב (בהצלחה לא מועטה: הוליווד, קוקה קולה, מקדונלד'ס) הבינה שלא לעולם חוסן ומחשבת מסלול מחדש.
כלומר בייסבול הוא יופי של ענף ייצוא למדינות שהחלום הכי גדול שלהן הוא להיות אמריקני – מיפן ועד פנמה. גם את ה- NFL אפשר לייצא פעם בשנה למשחק ראווה בוומבלי או בארנה של מינכן, אבל אם עסקינן במה שנקרא בארה"ב "כדורגל", הרי שאפילו הסופר-בול, אירוע השיא שלו, הוא (מבחינת מספר הצופים) לא יותר מיציע אחד בגמר המונדיאל.
המפגש הזה, אם תרצו, הוא פרק ב' של היחסים בין הכדורגל לאמריקה, שנפגשו לראשונה כששניהם עדיין לא היו מוכנים להתחייב. וכמו בכל זוגיות, אהבה לא תספיק – צריך לדעת גם להתפשר.
אם הכדורגל הוא החתן בסיפור הזה, הרי שלא מעט פנים התעקמו במשפחת החתן נוכח ההרגלים שהביאה איתה הכלה מבית הוריה: הפסקות פרסומת במסווה של הפסקות "שתייה", הוצאות חוץ מהירות ו… אפילו הספירה לאחור, מעשר ועד לבעיטת הפתיחה, היו לצנינים בעיניהם.
החנות שלכם פתוחה
אני לא רוצה להעליב ולכתוב שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, אלא רק להגיד שהיא מוכרחה לעבור, אחרת לא יהיו לה חיים: יש פחות צופים צעירים במשחקים שנמשכים שעתיים ברוטו, יש רשתות חברתיות שבהן אם אתה לא מעדכן תדיר, אתה פשוט לא קיים.
חנות המזכרות באצטדיון לא יכולה להישאר רק מקום שבו מוכרים צעיפים, אלא מוכרחה להיהפך לחנות אופנת-ספורט וה"מזנון" לא יכול להישאר רק מקום שבו מוכרים בייגלה עם שומשום ונקניקיות.
צריך גם בר סלטים, צריך דוכן מיצים, צריך גם מסעדה ממוזגת ליד, עם נוף למגרש, למי שמבקש להגיע שעתיים לפני הזמן, להזמין אנטרקוט ולבקש את תפריט היין.
למה? כי מעבר לכביש אורבת המסעדה הישנה והרעבה, הקניון הממוזג עם האטרקציות שלו, ממשחקייה ועד לקולנוע – וגם הם לוטשים עיניים אל הארנק הדיגיטלי שלנו.
נכון, אין להם דרמה ספורטיבית ושירי אוהדים להציע – עוד לא ראיתי 50 אלף צופים שירקדו סמבה או יחתרו כמו ויקינגים בקניון, אבל קצת כמו שהתבררה נבחרת כף ורדה בשלב הבתים: הם לא מתחרים שאפשר לזלזל בהם.
זה בסדר להתבאס קצת מה"אנ.בי.איזיציה" של הכדורגל, אחרי הכל גם אני גדלתי על "אין רחמים בקריית חיים" – ומשהו בי עוד מתגעגע ליציע הבטון ולצעיף שסרגה לי מצמר, אמי עליה השלום – צעיף כזה שלא תמצאו אפילו באלף חנויות מזכרות, אבל אם אתם רוצים לדעת לאיפה מוכרח ללכת הכדורגל, תסתכלו על הילדים שלכם, לא על ההורים. לפיכך, הכיוון – מערב.
שלב הבתים היה מצוין, לא פחות. עם הרבה שערים, מעט מאוד משחקים מאופסים ונבחרות קטנות שרובן הצליחו להתעלות לגודל המעמד.
אם מישהו פחד מריבוי הנבחרות או מכך ששני שלישים מתוכן ממשיכות לשלב הנוקאאוט, הרי שבדיעבד מוכרחים להודות שדווקא העובדה ש-32 מתוך 48 הנבחרות שפתחו את הטורניר, ממשיכות לשלב הבא, הפיחה רוח חיים בשלב הבתים.
השלב הזה הצליח לספק מתח עוצר נשימה עד לשנייה האחרונה במשחק בין אוסטריה לאלג'יר בבוקר, לא בדיוק המשחק שהייתם חשובים להשכים קום עבורו. מה נאמר? מי שקם לראות את מסי ונתפס דווקא על המשחק השני בבית, הרוויח בגדול.
לקום אתמול בבוקר
ואם דיברנו על לקום בבוקר אחרי נמנום בתום לילה ללא שינה, הרי שהיום מתחיל השלב שבו אסור אפילו למצמץ. נכון שיש בו משחקים שעל הנייר לא נראים אטרקטיביים מאוד, כמו אוסטרליה – מצרים או דרום אפריקה – קנדה ונכון שיש בו התמודדויות שעל פניהן נראות "לא כוחות", כמו ארגנטינה – כף ורדה, אבל כ"פיצוי" יש גם פורטוגל – קרואטיה, ברזיל – יפן והולנד – מרוקו – ובכל אלה גם יחד, אופציה להארכה ופנדלים… אלוהים אדירים!
אז יאללה, לשלב הבא: עם כדורגל שמשנה את פניו, עם שלוש מארחות שהעפילו כולן, עם נבחרות מושלמות שתהיינה מוכרחות להתגבר על משבר ראשון, כמו צרפת וארגנטינה (נחמד ששתי הפינאלסטיות מהמונדיאל הקודם הן גם, בינתיים, המצטיינות של השלב הזה).
עם נבחרות שעלו למרות סימני שאלה באשר ליכולתן, כמו ספרד, אנגליה, ברזיל, פורטוגל, הולנד וגרמניה – מה שמבטיח עוד הפתעות ועלילות גבורה בסדרת דרמה שתכתוב את עצמה מחדש בכל ערב, במשך יותר משלושה שבועות עד לגמר…
כשהייתי עוד "גור מונדיאלים", רווח בישראל של שנות השבעים הביטוי "תפס אמריקה" כסמל למי שהצליח להגשים את החלום, לשחק אותה בגדול.
ובכן, הכדורגל העולמי, כדורגל הנבחרות המושמץ, תופס אמריקה מדי ערב בערבו – ומי יודע, אולי יבוא יום שבו תשבו עם הנכדים מול מסך תלת-ממד ותספרו לו על אגדות כדורגל שפרחו פה לראשונה, כמו שסיפרו לנו פעם על פלה ומראדונה.
אגדות שנולדו במונדיאל האחרון של מסי ורונאלדו, המונדיאל שעשה היסטוריה.
מה דעתך על הכתבה?