להיות מועמד תמיד זו לא מחמאה: גרנט לא צריך לחזור לנבחרת

אברם גרנט
אברם גרנט | AFP

אברם גרנט לנבחרת ישראל ב-2020? אין מועמדות מופרכת משלו

(גודל טקסט)

אי אפשר להתכחש לעובדה כי ועדת האיתור שהוקמה כדי לבחור מאמן לאומי, היא פרוצדורה הכרחית לעניין שהוא ברור מאליו, מן ועדת מכרזים למכרז שהוא בעצם תפור מראש. יוסי אבוקסיס הוא המועמד היחיד לאימון נבחרת ישראל והוא ייבחר כי הוא מתאים להיות מאמן נבחרת ישראל. חבל שכל מה שנלווה לבחירה שלו מקבל מעמד מכוער ומיותר. אבוקסיס תפור לנבחרת ובינינו, מגיע לו.

הבעיה היא שאבוקסיס לא מועמד יחיד, לפחות למראית עין. כדי ליצור תחרות, הפך אברהם גרנט להיות מועמד לאימון נבחרת. מעבר לעובדה כי גרנט מועמד לכל דבר, וזה הפך כבר לדאחקה – על חשבונו כמובן – אין מועמדות מופרכת משלו לאימון נבחרת ישראל.

לפני שאתם מרימים גבה ומצקצקים "גמר ליגת האלופות, גמר אליפות אפריקה, מכבי ת"א, מכבי חיפה, קמפיין ללא הפסד במוקדמות מונדיאל", חייבים לומר: אברהם גרנט הוא אחד מגדולי המאמנים שהיו במדינת ישראל, וקיבל את אימון נבחרת ישראל בצדק. אבל כדי לקבל את משרת מאמן הנבחרת בפעם השנייה, בהפרש של 15 שנה, אתה צריך להיות "המיוחד", וזה תואר ששייך בכלל למוריניו.

רק שני מאמנים קיבלו עד היום משרת אימון שנייה בנבחרת ישראל. מבין השניים, יוסל'ה מירמוביץ', אימן בפעם הראשונה באופן זמני, בין התפטרותו של ג'ורג' איינסלי למינויו של מילובאן צ'יריץ'. זה אמנם הביא להישג השיא של הכדורגל הישראלי – זכייה באליפות אסיה, אבל אליפות שנערכה באצטדיון רמת גן, וכללה רק מי שהסכים להגיע לישראל, היא אליפות עם כוכבית.

אברם גרנט עם ג'ון טרי.
אברם גרנט עם ג'ון טרי | Gettyimages

השני ובעצם היחיד הוא עמנואל שפר, שחתום על שני הישגי השיא של הנבחרת בטורנירים גדולים: עליה למונדיאל היחיד והפסד בהגרלה ברבע גמר הטורניר האולימפי. שפר קיבל את הנבחרת 7 שנים אחרי שעזב אותה, כשאדי השמפניה מההצלחה שלו עוד באוויר. בשני המקרים, גם של מירמוביץ' וגם של שפר, המינוי החוזר הסתיים בפיאסקו. יוסל'ה נכשל בבית האוקיאני, הפסיד בבית לאוסטרליה ובחוץ לניו זילנד ואילו שפר כשל בטורניר הקדם אולימפי עם הפסדים מביכים לנבחרות חובבניות. בשני המקרים, הן מירמוביץ' והן שפר היו כבר מעבר לשיא. ובמצב הזה נמצא כבר אברהם גרנט.

גרנט היה מטאור בתחילת דרכו, כשאימן בהפועל פ"ת תחת ניהולו המקצועי של גיורא שפיגל. הוא היה בן 30, רעב להצלחה, בעל כריזמה יוצאת דופן, וזה סחף את הפועל פ"ת לעונות הטובות ביותר שלה מאז עונות האליפות הרצופות. אחר כך הוא עבר למכבי ת"א והביא לה אליפות ראשונה אחרי 13 שנה ובעיקר קיבע מחדש את מעמדה כמועדון פאר. את הפועל חיפה הוא הכין לעונת האליפות עם גוטמן ומכבי חיפה שלו זכתה באליפות לראשונה מאז עונת הפלא ב-94'. במצב הזה, הוא היה סופר בשל לקבל את הנבחרת, למרות שאר הדברים שנדבקו לשמו – נכונים או רכילותיים ומרושעים – ובמספרים היבשים, סיים את הקמפיין השני שלו (הראשון היה ללא משחקים בישראל, ולכן נסלח), ללא הפסד בבית שכלל את צרפת, שווייץ ואירלנד, כולל המשחקים בסן דניז, באזל ודבלין.

אבל זה היה מזמן. גם גמר ליגת האלופות עם צ'לסי, שהיה המשחק האחרון שלו בכחולים. שתי ההתנסויות הבאות שלו בפרמייר ליג, בפורטסמות' ובווסטהאם הסתיימו בירידת ליגה מהמקום האחרון. 8 שנים לא אימן מועדון (האחרון פרטיזן בלגרד), ושתי קדנציות עם נבחרת מצויינת כגאנה, הסתיימו בלי כרטיס למונדיאל ובלי זכיה מתבקשת באליפות אפריקה. הניסיון האחרון שלו כמאמן היה בנורתהסט יונייטד ההודית, עם שבעה הודים בהרכב ומאזן של 4 נקודות מ-11 משחקים.

אברם גרנט הוא פנסיונר

וכרגע, הוא יכול לאמן את נבחרת ישראל כמו שאהוד ברק יכול להיות ראש ממשלה. באותה מידה שגרנט מועמד, גם אלי כהן שיושב בוועדה יכול להיות מועמד, ולא דיברנו על גיורא שפיגל שהיה ראוי ומעולם לא קיבל את הנבחרת. גרנט צעיר מהם, הוא רק בן 65, אבל זה גיל שבו מקבלים נבחרת בעולם השלישי, לא אצלך בבית.

ועוד לא דיברנו על הקדנציה שלו בנבחרת, זו שהביאה את המועמד לשעבר, אייל ברקוביץ' לשבת מול הטלוויזיה ולרצות שהנבחרת תפסיד, זו שהתאפיינה בביטוי "התחת של אברם" ובכל שני הקמפיינים בתוכה, 18 משחקים, לא ניצחה הנבחרת יריבה טובה ממנה. אפילו אלי גוטמן, אלישע לוי ואנדי הרצוג הצליחו. כששלמה שרף כינה אותו "מנצח האיים" – לזכר הניצחונות שלו על קפריסין ואיי פארו – לעגו לו, כי זה שליימה, הפרשן הנרגן, אבל עובדתית זה היה נכון. גם האווירה בנבחרת היה אווירה גרנטית – חפיפניקית, לא מתוקתקת, סחבקית מדי – בדיוק ההיפך ממה שוילי רוטנשטיינר הנחיל פה בשנתיים האחרונות ושבזכותו מגיעים הלגיונרים לנבחרת בחדווה וביצירה, משל אינם יורדים ברמה.

זה לא שהוועדה הזו לא מעורבבת גם ככה, אבל המערבב הראשי לא יכול להיות בה מועמד. די, נגמר, תהיו רגע רציניים. ברקו שלא אימן מעולם, אברם שאימן בליגה הודית ללא ירידות, ושניהם מועמדים. האם הם גם רוצים? שאלה טובה. לפעמים נוח לעשות רעש, אבל זה טוב לברקוביץ' שמתפרנס היום מתקשורת, לא לגרנט. להיות תמיד מועמד זו לא מחמאה, זו בדיחה.

מחר באפליקציה של ספורט1: אברם גרנט מגיע לסערה בממלכה עם לירן שכנר

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי