זופי אבדיה יושב בשורה האחרונה ביציע, בצד, מתחת לתקרה, כשהבן שלו משחק. כמה פעמים ראיתי אותו יושב שם, וככל שידוע לי, אבות לכוכבים מסוגו של דני אבדיה יושבים בדרך כלל על הפרקט, על הראש של המאמנים והמנהלים, כשהילדים שלהם משחקים. הם מקבלים כרטיסים ויכולים לשבת איפה שהם רוצים. כמה דמויות מהכדורסל ציינו בפניי את העובדה הזאת כשתהיתי עד כמה זופי מעורב בקריירה של הבן שלו בשלב הזה, קצת לפני הדראפט ל־NBA, שבו הילד אמור להיבחר במקום גבוה: "תסתכל איפה הוא יושב במשחקים, תבין לבד", אמרו לי.
זופי היה חתיכת שחקן בימיו. קפטן הכוכב האדום בלגרד ונבחרת יוגוסלביה. בכוכב האדום הוא שיחק עשר שנים ובנבחרת יש לו 66 הופעות. זה היה בימים שביוגוסלביה התקינו נבחרת אחת מסרבים, קרואטים, בוסנים, מקדונים, סלובנים ויתר שברי הרפובליקות. זו הייתה כמות של כישרונות שהספיקה לשש נבחרות ייצוגיות תחרותיות, כפי שיתברר אחרי פירוק יוגוסלביה למרכיביה.
זופי הגיע לארץ בגיל 31, רק אז התאפשר לו לצאת מיוגוסלביה, שפתחה את שעריה ואפשרה לכוכביה שהגיעו לגיל מסוים ועשו בשירות מדינתם, לעשות גם לביתם. עד אז זופי לא ראה גרוש מכדורסל. הוא קיבל ממנו הרבה, אבל לא כסף. לא רק הוא, גם הסופר־סטארים היוגוסלבים של תקופתו, דליפאגיץ' וקיצנוביץ', הרוויחו גרושים, שכר של עובדי מדינה ופקידי השירות הציבורי.
לזופי יש פנסיה ממולדתו, 3,500 שקל לחודש עד יומו האחרון, בשל חלקו במדליית הארד שיוגוסלביה השיגה באליפות העולם בכדורסל, קולומביה 1982. זופי הגיע לישראל כדי להסתדר בחיים אחרי הקריירה המפוארת שלו. בארץ הוא שיחק ברמה"ש, בראשל"צ, הפועל ת"א ואליצור בת ים. זופי הוא מאלה שלא הגיעו למכבי.
מאז פרישתו הוא עוסק באימון בני נוער ואחראי מטעם העירייה על אולם ספורט. ויש לו גם הפנסיה ההיא, מימיו בנבחרת יוגוסלביה. דני הוא הנכס הכלכלי העיקרי של זופי. הוא מושקע בו, לקח אותו למכבי בגיל 12 – הבחירה שלו במכבי לא הייתה מובנת מאליה, הוא לא איש של מכבי. אמרו לו: "אל תיקח את הילד לשם", אבל הוא הפקיד אותו בידיה, היה מעורב בחוזה הבוגרים הראשון שלו בגיל 15 ועלה לשורה האחרונה ביציע. הוא לא יחמיץ משחק של הילד, אבל ההתפתחויות על הפרקט לא מזיזות שריר בפניו. הן תישארנה קפואות גם כשהילד יניף את גביע אירופה לנבחרות. בבית הוא יגיד לו: "כל הכבוד".
מייקל ג'ורדן מייחס את היצר התחרותי החייתי שלו לאביו, ג'יימס ג'ורדן. ג'יימס היה טיפוס חרא, בשורה התחתונה. יש הרבה חומר שמעיד על כך. לפני יותר מ־25 שנה הוא נרצח ועד היום אף אחד לא יודע למה, איך ובאילו נסיבות. ג'יימס, על פי המסופר ב"ריקוד האחרון", נהג לשסות את ילדיו זה בזה. את מייקל הוא שיסה באחיו הבכור לארי. לארי היה הפייבוריט של האבא, הוא היה בעיניו כל החבילה, מספר אחת. הנישה הזאת הייתה תפוסה, לא חשוב מה מייקל יעשה, מספר אחת הוא לא יהיה, לא אצל האבא הזה. לארי נהג לשחק עם מייקל אחד על אחד בחצר האחורית והשפיל אותו. האבא עמד בצד ואמר לקטן שירד מובס, "אתה רך מדי".
ג'יימס היה מהנדס במקצועו, הוא נהג לתקן דברים, למייקל היו ידיים שמאליות, האבא נעזר בלארי, שידע להחזיק מברג. "לך למטבח, תעזור לאמא לשטוף כלים", היה אומר למייקל. מייקל גדל עם אובססיה להיות מספר אחת, להרוויח את הכבוד של האבא שלו, להוכיח לו שהוא טעה.
ג'יימס אהב בייסבול, זה היה הספורט שלו, לא כדורסל. הוא ייעד את מייקל לבייסבול, כך מוסברת קריירת הבייסבול שמייקל ניסה לפתח אחרי מותו. הפעם הראשונה שבה פרש הייתה בגלל האבא שלו. האבא נרצח, למייקל אין בשביל מי לשחק, אין מי שיראה אותו. הוא גם חזר מפרישה בגלל אבא שלו. עכשיו אבא רואה אותו מהשמיים, יש לו בשביל מי לשחק. הכל ב"ריקוד האחרון" ומפיו של מייקל. כל פעולה שלו מתוארת בזיקה לאבא, ג'יימס הוא הסיבה למייקל.
השם של דני אבדיה מהדהד כבר כמה שנים. ראו אותו בליגת התיכונים, בנבחרות הצעירות של ישראל, בקבוצת הנוער של מכבי, בנבחרות הצעירות ובבוגרים של מכבי ת"א. הוא עשה את כל המסלול שבני גילו הנבחרים עושים בכדורסל הישראלי. אבדיה לא דילג על אף שלב, בכל שלב ערמו עליו ציפיות, ובכל שלב הוא עמד בהן בלי לעורר תחושה שזה מכביד עליו. הוא מעבר לציפיות ממנו, יותר מכפי שסיפרו עליו – וסיפרו הרבה, יודעים כאן לנפח כישרונות מעבר לממדים שלהם. בגיל שלו ובתחנה הנוכחית, לפני הדראפט, הוא נותן את התחושה שאין דבר שגדול עליו, הוא לא יכול לפספס, יש לו רקורד מוכח.
הוא לא תוצר של הכדורסל הישראלי – הכדורסל הישראלי תופס עליו טרמפ, בכל המסגרות. יש לו את הגנים: הוא קיבל אותם מאבא ואמא, שניהם שחקני כדורסל. גם את הגישה הוא הביא מהבית: עבודה קשה זו גנטיקה, מי שלא נולד לזה יתקשה לרכוש אותה.
המחויבות שלו טוטאלית, הוא יקום בחמש בבוקר לאימון אישי עם המאמן הסרבי או הקרואטי שמכבי העמידה לרשותו, בנוסף לכל בעלי המקצוע שסובבים אותו. לא צריך לדחוף אותו ולא לאתגר אותו. מכבי מנהלת את חייו, הוא תחת כנפיה, היא אחראית לחינוך שלו בתיכון חדש ולשכלול המיומנויות האישיות שלו, מעבר למסגרת הקבוצתית. זופי רק צריך לשבת בשורה שמתחת לתקרה ולראות את הילד שלו מתפתח.
זופי לא עשה כסף מכדורסל, אבל הוא לא מרייר על הילד. הוא לא אובססיבי, לא מבקש לשלוט בכל פרט בקריירה שלו, לא מתרגש מהצלחות, לא נופל מכישלונות, יש לו כבוד למשחק, לענף ולמקצוענים שמופקדים על הילד שלו, הוא לא מתווכח על החוזים ולא על דקות משחק. הוא נותן לילד מרחב, וזה עשה לו רק טוב.
גם זופי יכול לשמש מודל לגישה אבהית מעורבת ותומכת. גם ג'יימס ג'ורדן. גם יעקב בוזגלו.
מה דעתך על הכתבה?