לא היה פשוט בחודשים האחרונים בתחום הספורט בכלל ובכדורגל בפרט. הקורונה איימה לכלות כל חלקה טובה גם בענפי הכדור, ובאמת הכדורגל הישראלי יצא לפגרה של שלושה חודשים. רק בתום הסגר של הגל הראשון וירידת קצב ההדבקה באופן משמעותי נפתחו מחדש שערי המגרשים – גם אם רק לקבוצות המשחקות ולא לקהל. זמן קצר אחר כך הופיעה ידיעה אחת באתרי האינטרנט שהצליחה למחות את זכר התקופה הקשה, להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את החיוך אל פני אוהדי הכדורגל כולם. כותרתה, פחות או יותר: "ויטסה ארנהיים מעוניינת בדורון ליידנר. הפועל ת"א דרשה מיליון יורו תמורתו".
נאמר זאת כך: כשיצאנו לפגרת הקורונה גם חלק ניכר מאוהדי הפועל ת"א לא ידעו מי זה דורון ליידנר. אי־שם ביום האחרון של פברואר, רגע לפני הקפאת המשחקים, הפועל ת"א, שהייתה רחוקה בעשרות נקודות מהמוליכה מכבי ת"א, הבטיחה לעצמה השתתפות בפלייאוף העליון – כלומר עשרה משחקים ללא מטרה אמיתית. כשחזרו המשחקים, ביוני – ליידנר, מגן שמאלי צעיר ומבטיח, קיבל את ההזדמנות. קיבל ולקח – הציג יכולת לא רעה בשניים־שלושה משחקים והראה שיש מצב שבהפועל יכולים להיות רגועים לגבי העמדה הזו – הבעייתית ממילא בכדורגל הישראלי.
ואחרי כמה משחקים כבר נמצאה קבוצה הולנדית שחושקת בילד המוכשר, ובהפועל ת"א נמצא מי שידבר על סכום מופרך כאילו מדובר במגן קבוע של נבחרת מהשורה השנייה באירופה, ובתקשורת הספורט העייפה והרעבה כל כך לסנסציות נמצא מי שייתן את הכותרת הזו. בסופו של דבר, מי היה יכול לנחש שכך זה ייגמר, ליידנר נשאר בארץ הקודש, ובימים אלה ממש מכין את עצמו לקראת עונת המשחקים 20/21 בליגת־העל הישראלית.
ליידנר בולט בגלל הכותרת המופרכת וסכום ההעברה ההזוי בעניינו, אבל האמת היא שהוא חלק מתופעה די מבורכת שפקדה אותנו בצל הקורונה. מאחר שהקבוצות יצאו לפגרה אחרי שלושת רבעי עונה, והכדורגל חודש ביוני, אישרו בהתאחדות לכדורגל חמישה חילופים – כמו בהתאחדויות כדורגל אחרות מעבר לים. לפעמים ללמוד מהגויים זה טוב, מתברר. השילוב של חמישה חילופים פלוס כמות קבוצות די גדולה שגמרה את העונה – הוביל לתוצאה הבאה: עמית מאיר, איליי תמם, דורון ליידנר, תומר אלטמן, טום מרדכי, אופק עובדיה, שביט מזל, ירין סרדל, נתנאל אסקיאס, איליי מדמון, רואי אביטן, נתנאל דלויה, אביאל זרגרי, טשאגר דגו, סוף פודגוראנו, איי סילבה סוקפה, נתי אמויאל, רונן גרדשוב, רועי הרמן, רוי לייב, גולן בני, ליאור ברקוביץ', רון אשכנזי, רוי קורין, רוי בייגל, עמרי גנדלמן, מתן לוי, רותם קלר, אנדשה מולה, בן חיון, איתי שור, יגאל בקר, אלון דרעי, עמית מור, עידן דהן, חמזה מוואסי, עומר אגוזי, יוני סיסאי, מור אדרי – כל החבר'ה האלה שותפו לפחות במשחק אחד (רובם שיחקו הרבה יותר) בליגה.
צריך להודות על האמת, זה היה די כיף. לא רק העובדה ש־58 משחקי ליגה שוחקו בתוך 38 ימים ובקצב אש, אלא גם החשיפה המוגברת לשחקנים ישראלים צעירים. פתאום אפשר היה לדמיין את השלדים של המועדונים בשנים הבאות, פתאום עכברי הסטטיסטיקה נאלצו להרחיב משמעותית את גיליונות האקסל. פתאום מאמנים ראו אצל היריבה מישהו שהם לא מכירים – ונאלצו להתמודד איתו על ידי יציאה מהקופסה.
חלק מהשמות האלה ימשיכו איתנו גם לתוך העשור הבא כשחקנים לגיטימיים בליגה. חלק קטן יותר יניע את שוק ההעברות. חלק עוד יותר קטן ירכיב את הנבחרת. וזה, עם כל הכבוד, דבר שיכול להיות הרבה יותר משמעותי מהדיונים עמוסי העסקנות על זהות מאמן הנבחרת.
הוועדה הזו, שעלתה לכותרות בשבועות האחרונים ושאייל ברקוביץ' נעץ בבלון הפתטי שלה סיכה שהוציאה ממנו את כל האוויר החם שמילא אותו, היא אחת התופעות המביכות והבזויות שיש לכדורגל פה להציע. אנחנו ב־2020, למען השם, איך יכול להיות שוועדה מסדרת שמורכבת ממאמן שנכשל בכל קבוצה או נבחרת שבה עבד (אבל היה שחקן גדול בימי הערוץ הראשון), מאיש עסקים מאוד מוצלח אבל כנראה לא כזה מבין בכדורגל יותר מהאדם הסביר ומאלי כהן השריף (מה? מאיפה? למה?) – היא זו שאמורה לקבוע את עתיד הנבחרת? ולמה עולה ממנה ריח של לא יותר ממנגנון לסידור ג'ובים לחברים מהעבר – בדגש על כאלה שעזבו את המשרה הנוחה שלהם בתל אביב לטובת משרה חלומית לכאורה בב"ש, ואחרי כמה חודשים גילו שסתם נשארו באותו מקום עבודה, רק רחוק ב־120 קילומטר מהמשרה הקודמת? איך למען השם זה אמור לקדם את הכדורגל הישראלי?
באמת, מזל שברקוביץ' פוצץ הכל. הרי גם הוא לא בדיוק הגיע עם תוכניות עבודה מסודרות בקלסרים, וגם אם אבוקסיס הוא אחלה מאמן ויש לו גישה מדהימה לשחקנים – זה לא מספיק. הנבחרת הזו צריכה פרויקטור, הבעיה שכל מי שיגיע יהיה נגוע באוקיינוס של אינטרסים. לכן לתת לווילי רוטנשטיינר (שגם לו, סביר להניח, יש אינטרסים ועסקנים שהוא מחויב להם) את המושכות – גם אם לתקופה קצרה – זה הרעיון הפחות גרוע מכולם. חבל רק שבכדורגל שלנו ממשיכים לראות רק את היום אחר הצהריים ולא את מחר, ובטח שלא את השנתיים־שלוש הבאות.
לנוכח המגבלות העסקניות ועמדת הנחיתות המובנית של הכדורגל הישראלי, המפתח לנבחרת ישראלית טובה – והדברים האלה כבר נכתבו פה בעבר – הוא שחקנים מקומיים חזקים. כאלה שלא חוששים למקום שלהם בהרכב, כאלה שלא צריכים להתחרות עם זרים ש־70% מהם הגיעו לפה דרך קומבינות של סוכנים ואין להם שום רצון או חשק באמת לשחק, כאלה שטועים על כר הדשא ואז לומדים מהטעויות הללו.
תקופת הקורונה נתנה את ההזדמנות הזו. חמישה חילופים הם אולי משהו שאי אפשר לחיות איתו בעונה רגילה, אבל את הפחתת מספר הזרים עדיין מומלץ לשקול בחיוב. מה כבר יקרה, הקבוצות הישראליות לא יעפילו לשלבי הבתים במפעלים האירופיים? זה ממילא מה שקורה. ממה מפחדים, שסוכני השחקנים יגזרו פחות עמלות על שחקנים בינוניים שמגיעים באוגוסט ועפים מפה בינואר רק כדי ששמות אחרים, דומים, יחליפו אותם?
אי אפשר לשעבד את הצלחת הכדורגל פה לליגה. מילא אם הקבוצות הישראליות היו מצליחות במפעלים האירופיים – היה נכנס לפה כסף שהיה מחלחל למטה, למתקנים ולמחלקות הנוער, אפשר היה לפתח פה פס ייצור של שחקנים שמגיעים מלוטשים בגילי פוסט־נוער לליגת־העל. אבל זה נשמע כמו חזון אחרית הימים, ולכן צריך לעבוד עם מה שיש. אין פה מה להפסיד, מגיע לשחקן הישראלי לקבל את המקום שלו ולא רק בתקופות חירום עמוסות נגיפים ונטולות קהל ביציע.
מה דעתך על הכתבה?