גולדהאר אנפילטרד: המדיניות של האלופה לא השתנתה

אתמול (שישי), 24 ימים מאז מחזור הסיום של העונה, נשבר שיא במכבי תל אביב – פרק הזמן הארוך ביותר מסיום העונה ועד מינוי מאמן בעידן מיץ' גולדהאר. השיא הקודם – 23 ימים – נקבע בקיץ 2016 כששוטה ארבלדזה החליף את פיטר בוס, אחרי שזה הודיע בסיום ההפסד בגמר הגביע שהוא עוזב לאייאקס.

זוכרים את 2016? הקיץ האחרון של ערן זהבי. נשאר, עוזב, נשאר, עוזב, טס למחנה האימון ואז מורד מהמטוס ברגע האחרון לטובת המעבר לסין. החדים מביניכם יזכרו שההודעות על מינוי ארבלדזה והסיכום של מספר 7 בגוואנגז'ו התרחשו למעשה באותו יום. בסך הכל שבועיים לפני המשחק הרשמי הראשון באירופה, מכבי ת"א פתחה עידן חדש בבום. זה לא מנע ממנה לצלוח את כל שלבי המוקדמות בדרך לשלב הבתים בליגה האירופית.

קיץ פוסט הקורונה קצר יותר וצפוף יותר מקיץ רגיל, אבל מכבי ת"א חיה בקצב שלה. יותר נכון, בקצב של הבעלים שלה. העולם אולי השתנה, לוחות הזמנים התקצרו, אבל אצל האלופה הכל מתנהל כרגיל, כמו בכל קיץ. בעצם, יש הבדל אחד – מד הפאניקה מסביב הרבה יותר גבוה. האמנם הפאניקה מוצדקת?

הסיבה הראשונה לפאניקה קשורה בעובדות היבשות. מכבי ת"א נפרדה ממאמן מצליח ולא הביאה מחליף, היא נמצאת כרגע במינוס של שישה שחקנים בכירים מסיבות חוזיות, כלכליות ומוסריות והיא צירפה שחקן רכש אחד בלבד. אבל הבעיה היותר גדולה היא שאין את מי להאשים.

אוהד כדורגל טיפוסי – וממש לא משנה של איזו קבוצה – הוא פרנואיד וצריך שתהיה לו כתובת כשהוא רוצה לפרוק ולבוא בטענות. אלא שבמכבי ת"א, הכתובת היחידה כרגע היא בקנדה. "המחסומים" הניהוליים שעמדו בין הבוס לאוהד, כרגע לא קיימים. כך מוצא עצמו האוהד בדילמה. הוא מוטרד, אבל קשה לו באמת לכעוס על או לבקר את גולדהאר. הוא לא מסוגל.

למכבי ת"א, באופן זמני כמובן, אין כרגע פרונטמן ניהולי או מקצועי. אין לה פרזנטור להחלטות בסגנון ג'ורדי, ביין או מנספורד. זה ממש לא עושה אותה משותקת. התחושה שאין מי שמקבל החלטות מוטעית. האנשים שאחראים על המדיניות לטווח ארוך, האנשים שפועלים לפי ההוראות של הבוס מקנדה מתפקדים כרגיל. אז מה נשתנה? לא הרבה.

אם סתם לצורך הדוגמה, ברק יצחקי היה מוגדר כמנהל ספורטיבי וג'ק אנגלידיס כמנכ"ל, הם אולי היו הכתובת להחלטות שכבר התקבלו. בפועל, זה ממש לא משנה. עם או בלי פרונטמן או אם תרצו, פילטר, ההחלטות הן אותן החלטות. המדיניות לא השתנתה. להפך, היא ברורה מאי פעם. מכבי ת"א היא אותה מכבי ת"א. היא פשוט מחלקת אפילו פחות הסברים מהרגיל.

שימו לב להחלטות. כל איש כדורגל ששוחח אי פעם עם גולדהאר טען כבר בימים הראשונים של פרשת הקטינות, שדור מיכה ועומר אצילי סיימו את דרכם במכבי ת"א ללא קשר לשאלת כתב האישום. גם מדיניות הקיצוצים המוכתבת על ידי הקורונה והפייר פליי ברורה והובהרה לשחקנים.

המדיניות הזו הובילה לתוצאה די חד משמעית. הרוב הגדול של השחקנים קיבלו על עצמם את ההוראות מקנדה בלי להתווכח יותר מדי. ג'ראלדש ואופואדו הם כנראה קורבנות הסיטואציה הכלכלית. לגבי גולסה, הכל שאלה של מו"מ. טל בן חיים במתווה הנוכחי זו עסקה שלגולדהאר קל לאשר. במילים אחרות, היד המכוונת נראית לעין בבירור.אפשר לאהוב את זה או לא, אבל מכבי ת"א מתנהלת באותה צורה בכל עידן גולדהאר – מחכה לשלבים מתקדמים של הקיץ לפחות בכל הקשור לצירוף שחקני בדמי העברה גבוהים. זה הפך למשהו מושרש. הצהובים עשו מעט מאוד עסקאות משמעותיות בתחילת הקיץ. היוצאים מן הכלל שנרכשו במאי-יוני הם אצילי ובן חיים החלוץ (קדנציה ראשונה) וגם שכטר, בניון, אמאדור וסבוריט (שהגיעו כשחקנים חופשיים).

מכבי ת"א התחילה כמעט כל קמפיין אירופי בסגל חסר ו/או עם שחקנים שבמהלך אוגוסט פינו את מקומם לשחקני רכש. קיארטנסון וראיקוביץ', שתי העסקאות הכי יקרות בעידן גולדהאר, התבצעו כמעט על הבאזר של חלון הקיץ. גולדהאר גם לקח את הזמן עד שקיבל את ההחלטה הכי גרועה בעידן שלו – מינוי ליטו וידיגאל. אז מה נשתנה הקיץ הזה? רק הנסיבות החיצוניות. זה אותו גולדהאר רק בלי פילטרים ועם פחות זמן לעבוד. גולדהאר אנפילטרד.

הקורונה האטה מאוד את השוק בכל הגזרות. עסקאות גדולות באירופה טרם נרשמו, גם בגלל שהקבוצות הגדולות עדיין פעילות בליגת האלופות ובליגה האירופית. בנוסף, כל ההערכות מדברות על ירידה חדה בדמי ההעברה. גם בארץ, השוק מאוד רדום. אפשר לראות מעברים קטנים של שחקנים צעירים, שחקני ליגה לאומית או זרים בעלות נמוכה – לא משהו שיהווה שינוי ביחסי הכוחות. היריבות המקומיות של מכבי ת"א בליגה לא ביצעו שום מהלך דרמטי להוציא את שינויי המאמנים במכבי חיפה – לא משהו שלבדו מסמל על חילופי שלטון.

יבוא מי שיגיד שלמשחקים באירופה צריך לבוא במצב טוב יותר. זה נכון על הנייר בלבד. אשתקד, בקיץ הכי רגוע שלה, בלי שינוי מאמן וכמעט ללא עזיבות משמעותיות, מכבי ת"א רשמה קמפיין אירופי מביך. אותם שחקנים בדיוק המשיכו לאליפות בהליכה. הקמפיין האירופי הכי טוב של מכבי ת"א בעידן גולדהאר היה עם יוקאנוביץ' ב-2015. שחקן הרכש היחיד שהגיע בזמן לפתיחת אותו קמפיין היה טל בן חיים הבלם. שאר שחקני הרכש של אותו קיץ: ראיקו, ריקן, דסה, אזולאי וראדוניץ' השתלבו תוך כדי תנועה.

הלחוצים (ששכחו את 2016) יגידו שלא יכול להיות שאין מאמן שבוע לפני המשחק הרשמי הראשון של העונה ופחות משלושה שבועות לפני פתיחת הקמפיין האירופי. אמת, לא אופטימלי. שחקנים צריכים זמן להתאקלם למאמן חדש, ולהפך. אבל בינתיים? בינתיים יש קבוצה שרצה ומתכוננת עם איש מערכת. מנגנון המושאלים עובד על אוטומט כדי שאף אחד לא יתפספס עד שיגיע אותו מאמן. הכל ממשיך כרגיל. מכבי ת"א הביאה את עצמה למצב שהיא מתפקדת גם במצב של חוסר בכוח אדם.

אפילו אם לוקחים בחשבון שבמצב הנוכחי – כלומר בלי היכולת לשלם 600 אלף יורו פלוס למאמן, בלי הנוכחות של ג'ורדי, בלי מסורת של הצלחות באירופה ועם קורונה – מכבי ת"א הפכה מעט פחות אטרקטיבית עבור מאמנים אירופאיים מהדרג השני, הרי שעדיין אפשר להעריך את הרצון לא לרדת בסטנדרטים המקצועיים. בסופו של דבר, אומר לעצמו גולדהאר, התאריכים המשמעותיים יותר הם פתיחת העונה בסוף האוגוסט וסיבוב המוקדמות השלישי באמצע ספטמבר. עד אז, אפשר להסתדר עם מה שיש ויש לא מעט.

עכשיו, בואו ניקח הכל בחשבון ונשאל שאלה: אם למכבי ת"א היה עכשיו מאמן חתום, האם מד הפאניקה בקרב אוהדיה היה יורד? סביר להניח שכן. ואם היה מוחלט שהמאמן הזה יהיה פטריק ואן לוון? אולי עם קצת הסתייגויות, אבל כנראה שכן. ועוד שאלה: אם למכבי ת"א היה מאמן חתום, או מנכ"ל בהגדרה או מנהל ספורטיבי בהגדרה, האם מצב הסגל היה שונה? סביר להניח שלא. למה? כי שום דבר בעצם לא השתנה. זה אותו גולדהאר (שאף אוהד מכבי ת"א לא היה רוצה להחליף), רק בגרסת האנפילטרד.