משחק הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות בין מנצ'סטר סיטי לריאל מדריד יתקיים הערב (שישי, 22:00), כמעט חצי שנה אחרי המשחק הראשון, בפברואר. האוהדים יודעים את תוצאתו, 1:2 לחבורה של פפ גווארדיולה בסנטיאגו ברנבאו, אך לא בהכרח זוכרים כיצד היא הושגה. זה הזמן לרענן את הזיכרון: ריאל הובילה 0-1 עד הדקה ה-78 והייתה קרובה לניצחון מפואר, אף שהאורחים שלטו לרוב במתרחש על הדשא.
בשלב מסוים נדמה היה כי מאמציו של קווין דה בריינה, שזהר כהרגלו במרכז המגרש, היו לשווא. אלא שזו הייתה רק אשליה, כי את הגאון הבלגי לא מכניעים בקלות. הוא המשיך לנסות, צץ בכל פינה במגרש, חילק את מסירות הזהב שלו, ובסופו של דבר בא על שכרו. מבצע מרהיב של דה בריינה באגף השמאלי הסתיים בהגבהה מדודה לראשו של גבריאל ז'סוס, וסיטי השוותה ל-1-1. עוד חמש דקות חלפו, והג'ינג'י השלים את המהפך בפנדל מדויק. המשחק הראשון בפברואר רשום, אם כך, על שמו. כעת הגיע הזמן להשלים – גם אם באיחור ניכר – את משימת ההעפלה לרבע הגמר.
המשימה הזו חשובה הפעם שבעתיים, כי ליגת האלופות היא הדרך היחידה של מנצ'סטר סיטי להציל את העונה. אחרי שאיבדה את תואר האליפות בפרמיירליג לליברפול בפער עצום ואחרי שהודחה גם מהגביע האנגלי בידי ארסנל בחצי הגמר – זה התואר היחיד שנשאר. בעונה המוזרה והביזארית הזו, יש גם אפשרות לרכז את המאמצים בזירה אחת ובמתכונת מצומצמת. ואם ידלגו על פני ריאל, יגיעו התכולים לפורטוגל ויהיו רחוקים שלושה משחקים (במקום חמישה) מהגשמת החלום הגדול באמת.
הליגה האנגלית חשובה ביותר, אך סיטי כבר הניחה על ראשה את הכתר ארבע פעמים בעשור האחרון. היה נחמד להוסיף גם את החמישי – והשלישי ברציפות של דה בריינה – אבל זה לא היה מרגש באופן קיצוני. הם כבר היו במעמד הזה. לעומת זאת, זכייה בליגת האלופות תהיה משהו חדש לגמרי. ריגוש מסוג אחר. כזה שאפשר להקביל לאופוריה שחשו השחקנים והאוהדים כאשר קון אגוארו הפציץ לרשת של ק.פ.ר, עמוק בזמן הפציעות במחזור האחרון בעונת 2011/12, כדי להביא לסיטי אליפות ראשונה.
זה האתגר, והוא קריטי עבור גווארדיולה. האובססיה שלו לגביע עם האוזניים הגדולות הולכת ומתעצמת לנוכח העובדה כי לא זכה בתואר הזה מאז 2011. כל ניסיונותיו עם באיירן מינכן ועם מנצ'סטר סיטי כשלו מאז, והאגו בהחלט נפגע.
לא היה לו קל לראות את זינדין זידאן זוכה בליגת האלופות שלוש פעמים ברציפות בין 2016 ל-2018, וגם כעת הוא מגיע למפגש הישיר עם זיזו בעמדת נחיתות. ריאל השלימה זה עתה זכייה מרשימה באליפות ספרד, עם מאזן מושלם במחזורים שאחרי פגרת הקורונה. סיטי הסתפקה בסגנות באנגליה ורשמה כבר שלושה הפסדים בכל המסגרות מאז שב הכדורגל באמצע יוני. מי מוביל במרוץ לתואר מאמן השנה ב-2020? אולי יורגן קלופ, אבל ליברפול הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות בידי אתלטיקו מדריד. לזוכה בצ'מפיונס בהחלט יהיה מה לומר בסוגיה.
ומי יהיה שחקן השנה? טוב, הנושא הזה פחות רלוונטי, כי המגזין "פראנס פוטבול" בחר בצעד תמוה לבטל כליל את משאל כדור הזהב 2020, מה שכמובן לא יפריע לחובבי הכדורגל בעולם לדון בו. באנגליה בחרו העיתונאים להעניק את תואר שחקן העונה בפרמיירליג לקפטן האלופה ג'ורדן הנדרסון, אך רבים חשו כי דה בריינה היה צריך לזכות בכבוד. לא לחינם נבחר הבלגי ברוב עצום של 45% מהקולות לשחקן השנה במשאל האוהדים. כי ההישג של ליברפול היה בעיקר קבוצתי, ללא שחקן אחד שהתעלה מעל כולם, והנסיקה של הנדרסון רק מדגישה זאת. לעומת זאת, זהותו של הכוכב המוביל בשורות סיטי ברורה כשמש.
דה בריינה תמיד היה האדריכל, ומשחק התכולים עבר בדרך כלל דרכו במרכז המגרש, אך העונה – למרות הכישלון עד עתה – הוא אפילו שדרג את יכולתו עוד יותר. הבלגי גם חילק 20 אסיסטים בליגה, והשווה בכך את השיא העונתי בפרמיירליג שנקבע קודם בידי תיירי הנרי ב-2002/03. הוא גם קבע שיא כיבושים אישי עם 13 שערי ליגה. שיאו הקודם עמד על 10 והושג בבונדסליגה, עם ורדר ברמן ועם וולפסבורג.
מבחינת הנתונים הסטטיסטיים, אם כן, מדובר בעונה הטובה ביותר שלו, אבל תרומתו חורגת בהרבה ממספרים פשוטים. השילוב המהפנט של ראיית משחק אדירה ומיוחדת עם יכולת ביצוע פנומנלית הופך את דה בריינה לשחקן מהנה במיוחד לצפייה. הוא מסוגל להשתלט על משחקים ולהכריע אותם בזכות גאונותו.
וויין רוני סיכם זאת היטב לאחרונה, במאמר שכתב עבור העיתון "טיימס". "דה בריינה הוא אחד משלושת השחקנים הטובים בעולם", כתב רוני, "הוא מזכיר לי קצת את סטיבן ג'רארד, כי הוא נוטה לנדוד לאגף הימני ולשלוח משם כדורים מבריקים לרחבה, כמו סטיבי. אני אוהב שהוא לוקח סיכונים ומנסה את המסירות הקשות. כשהכדור אצלו ברגליים, חבריו מתחילים לרוץ לשטחים הפנויים – וזו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לקשר. כששיחקתי עם ראיין גיגס והכדור היה אצלו, ידעתי שהוא ינסה למצוא אותי. דה בריינה הוא כזה".
הסגנון של דה בריינה שונה אולי מאלה של ג'רארד ושל גיגס, אבל דווקא העובדה כי רוני הקביל אותו לשניהם מספרת את הסיפור. כי דה בריינה משלב בתוכו תכונות של כוכבים רבים, וזה ייחודו. אין שני לו בכדורי עומק, אין שני לו ביכולת למצוא את המסירה המושלמת במצב שלא נראה מסוכן. בשלב זה, הוא באמת מועמד ראוי מאוד לתואר שחקן השנה בעולם ב-2020, כלומר לכוכב שכדור הזהב נגזל ממנו. אלא שללא תואר קבוצתי, ההכרה הזו לא תגיע. העיתונאים בחרו בהנדרסון כי הוא אלוף. אז לדה בריינה נותר לזכות בליגת האלופות.
זה גם התואר שחסר לו. אליפויות זה נהדר, אבל בזירה האירופית דה בריינה לא הגיע אפילו לגמר. סיטי הודחה באופן דרמטי מאוד בידי טוטנהאם ברבע הגמר לפני שנה, ליברפול כיסחה אותה ללא תנאי ברבע הגמר ב-2018, מונאקו העיפה אותה בשמינית הגמר ב-2017. ההישג הטוב ביותר שלה היה עוד לפני הגעתו של גווארדיולה, בעונת 2015/16, אז טיפסה – בניצוחו של הבלגי – לחצי הגמר, אך נעצרה על ידי ריאל וזידאן. אז, סיטי לא מצאה את הרשת אפילו פעם אחת במפגש הכפול. כעת, בזכות הבלגי, היא קרובה לנקמה והמפתח נמצא שוב ברגליו של הפליימייקר הג'ינג'י. זה הרגע שלו. זו עשויה להיות גם השנה שלו.
מה דעתך על הכתבה?