"זוכרים אותנו? חזרנו לביזנס", אומר שחקן של לידס בפרומו שמקדם את שובה של הקבוצה לפרמיירליג לאחר 16 שנה. מזמין להיזכר מי חוזר לביזנס. אני חושב שמחוץ לאי הבריטי שמעו על ג'ון צ'ארלס לפני ששמעו על הקבוצה שלו, לידס יונייטד. הוא היה גדול שחקני לידס בשנות ה־50, המעבר שלו ליובנטוס נחשב אז להתרחשות בסדר גודל שמטלטל את יחסי הכוחות בכדורגל האירופי לקבוצות. צ'ארלס שיחק כחלוץ מרכזי אבל היה יכול לשחק גם כבלם. הוא היה טבעי בשתי העמדות. על לידס, הקבוצה שלו, נודע משנות ה־60 והלאה. היא זוהתה עם דון ריווי, שפרש מפעילות והתמנה למאמנה. ריווי העלה אותה לליגה הראשונה, בנה אותה במשך חמש שנים, ולקראת אמצע העשור הציג את היצירה שלו בשלמותה, כולה מעשה ידיו.
ריווי הוא האב המייסד, רק למט באזבי ולביל שאנקלי יש המעמד שיש לריווי בכדורגל הבריטי. היה לו חזון, הוא ראה בחזונו את ריאל מדריד והלביש את קבוצתו במדים הלבנים, הוא חשב על פושקש ודיסטפנו, לגדולה הזאת הוא ייעד את לידס. באמצע שנות ה־60 התחילה לידס לאתגר את ליברפול ומנצ'סטר יונייטד שקדמו לה. היא הגיעה משום מקום, ולקראת סוף העשור עקפה את שתיהן והפכה להיות הקבוצה של הכדורגל הבריטי. זו הייתה הקבוצה הראשונה שצופי הטלוויזיה בישראל נחשפו אליה: בילי ברמנר, ג'וני ג'יילס, פיטר לורימר, אדי גריי, מיק ג'ונס, אלן קלארק. וולשים, אירים, סקוטים ואנגלים, כולם חומרים מקומיים שריווי איתר, ליקט וגיבש.לידס הגדולה שיחקה כדורגל מעורר השתאות עבור מי שלא מורגל לראות כדורגל שמשוחק בקצב ובעוצמות כאלה.
כדורגל מרהיב אבל גבולי מבחינת האתיקה שלו והדאגה לשלומם של שחקני היריב. היא לקחה שתי אליפויות ונודעה באירופה כולה. ב־1974 ריווי לקח איתה את האליפות השנייה שלו ופרש לאימון הנבחרת.
אני מניח שהפרומו שלידס מציינת בו את שובה לפרמיירליג מבקש להזכיר את התקופה הזאת. היו לה בהמשך עוד שתי תקופות שבהן הבליחה, אבל אלה היו פרכוסים, סימני חיים. היא לקחה אליפות בעונת 91/92, העונה האחרונה שלפני כינונה של הפרמיירליג, שנתיים אחרי שעלתה ליגה. היה לה אז את אריק קאנטונה. ספק אם לידס לגמרי הכירה במה שהיה לה ביד. האליפות של 91/92 הייתה אירוע שאם מנתקים ממנו את המסורת הגדולה של לידס, מקבלים את הזכייה של לסטר ב־15/16. מכל מקום, האליפות הזאת נחשבת בתולדותיה להרואית, משום שנלקחה הרבה מעבר לשנים הגדולות שלה, כמעט 20 שנה אחריהן ובניגוד לציפיות, אבל בסגנון שהתאים ושיקף את רוח המועדון.
הסיפור של בראיין קלאף ממחיש עד כמה לידס הייתה גדולה ועד כמה הייתה נתונה בידיו של ריווי. קלאף פעל בדרבי קאונטי במקביל לריווי בלידס. הוא לקח איתה אליפות בשנות השיא של לידס. קלאף היה צעיר מריווי בכמעט עשור. הוא עלה, כמו ז'וזה מוריניו, כמה עשרות שנים אחריו.
הוא ניקר בריווי, ביקר את סגנונו, את האלימות של הקבוצה שלו. קלאף הציג אנטיתזה, קבוצה שהוא בנה והביא אותה מלמטה, ושאותה הוא העמיד כאלטרנטיבה ללידס. הוא ליווה את מעשיו בדיבורים. מוריניו הלך על הראש של ונגר, לא של פרגוסון. קלאף הלך ישר על הראש של ריווי. כשריווי פרש לאימון הנבחרת, קלאף החליף אותו בלידס. מעשה של רצח אב. כששניהם ישבו לפני העברת התפקיד כנהוג, קלאף, כמקובל, ביקש מריווי עצה. ריווי אמר לו: "תנצח. תנצח הרבה, התרגלו כאן לנצח".
קלאף בא לנצח אבל בסגנון שלו. זה לא התאפשר לו. תוך 44 משחקים הוא נבעט משם. קלאף דיבר והשחקנים לא שיתפו איתו פעולה, הם היו מחויבים לאב המייסד, שראה אותם מהיציע. את היצירה שלו קלאף יעלה בהמשך בנוטינגהאם, שם התאפשר לו לבטא את תפיסותיו.
הרגע בו מרסלו ביילסה הורה לשחקני לידס לתת לאסטון וילה לכבוש
בניכוי המסורת שלה, לידס זו קבוצה קטנה בפרמיירליג. הישרדותה נתונה בספק. 16 שנים היא לא הייתה נוכחת בזירה הזאת. השחקנים שלה לא מוכרים, כדי לדעת מי הם אתה צריך להימנות עם המעגל הראשון של המתעניינים בכדורגל האירופי, המעגל שיורד לפרטים. לא מספיק שתכיר את באיירן, אתה צריך להכיר גם את פרייבורג, אם לא תכיר את פרייבורג, לא תדע מי הבלם שלידס הביאה משם. לקראת שובה לפרמיירליג, לידס יצאה מגדרה ורכשה את רודריגו מוולנסיה.
הפנים שלה זה מרסלו ביילסה, היא הקבוצה של מאמנה, הוא הכוכב שלה, היא בנויה סביבו. ביילסה ידוע כגאון כדורגל אקסצנטרי, שהגדולים עולים אליו לרגל וברקורד שלו הפתעות, שנקטעות או מתפוגגות ברגע שהוא עוזב, לא פעם בצעקות. לידס תלויה בו ובהחלטותיו וגם במזגו. אני לא מזהה את טביעת אצבעותיו של ביילסה בלידס, כי אני לא מכיר אותה. הנוכחות שלו מודגשת, לידס מציגה את "הדברים האחרים" שקבוצותיו מציגות, קשה לשים עליהם את האצבע ולהגיד מהם, כי זאת רוחו של ביילסה ששולטת בקבוצותיו. ההפסד לליברפול באנפילד היה משחק טיפוסי של הקבוצה שלו, היא מרגשת מעבר למרכיביה, אין צורך לזהות את שחקניה, הם רק חומר בידיים שלו.
ביילסה פורח במקומות מסוימים, קשה לדעת איפה ומתי, כי אין לזה חוקיות. אלה לא מקומות גדולים מאוד באופן כללי, אבל לא קטנים מדי. צריכה להיות בהם מידה של תרבות, תרבות בכלל, ומסורת של כדורגל. צריכים לשרור תנאים מסוימים, אין לדעת אילו, הוא יקבע אותם. ביילסה ישלוט, פסיקותיו יתקבלו ללא עוררין, או שהוא קם והולך. אני לא חושב שמישהו יכול לדעת על ביילסה מעבר לכך. הוא מזוהה עם דברים לא צפויים, הוא יושב טוב על לידס. באירוניה ייאמר שלידס פתוחה היום לקלוט את ביילסה הרבה יותר מכפי שלידס הגדולה הייתה פתוחה לקלוט את קלאף.
מה דעתך על הכתבה?