הסעודה המפסקת של יום הכיפורים תשמ"ט במגורי הספורטאים הישראלים בפוסאן, אתר השייט של אולימפיאדת סיאול, לא הייתה רק סעודה מפסקת. המושבה הישראלית בעיר הנמל הגדולה, המרוחקת 315 קילומטרים מהבירה סיאול, הייתה מאוד מצומצמת: שני צוותי סירות, שני מאמנים, השופט אהרון בוצר ומספר אנשי ביטחון. שבעה אנשי משלחת רשמיים. בצהריים של אותו יום יצאו שני הצוותים לשיוט הראשון שלהם במשחקים האולימפיים 1988. הצוות הצעיר של סירת ה-470, האחים רן ודן טורטן, סיימו במקום התשיעי, בזמן שהצוות המנוסה יותר, יואל סלע ואלדד אמיר, בדגם ההולנדי המעופף, סיים את השיוט במקום השישי. לשני הצוותים היה ברור באותה ארוחה, כי למחרת – יום הכיפורים – הם לא נכנסים למים.
לסלע היה את הוותק, הוא היה בן 37, זו הייתה אולימפיאדה שלישית שלו ואלמלא החרימה ישראל את אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 – זו הייתה אמורה להיות כבר האולימפיאדה הרביעית שלו. הוא הספיק להחליף את שותפו יהודה מעיין, באלדד אמיר, בן קיבוצו. האחרון היה שבוע לפני יום הולדתו ה-27. סלע ואמיר היו מועמדים למדליה ישראלית היסטורית במשחקים האולימפיים, אם כי בשייט חייבים לומר שזה אולי המקצוע התחרותי הכי פתוח. משטר רוחות, שינויי כיוון, אסטרטגיית כניסה ויציאה למצופים, התנהגות בהיעדר רוח וברוח, וכמובן החוכמה לא להתרסק בשום שיוט, כי הניקוד נספר לפי המיקום בו סיימת את השיוט ומצטבר עד לסיום – כך שמי שצבר הכי מעט נקודות, הוא זה שמנצח. ומותר לזרוק רק שיוט אחד.
לשני הצמדים היה ברור כי השיוט למחרת הוא השיוט שיזרקו. זה היה מתסכל, אבל לעומת הסייפים רן כרמי ולידיה חתואל שנשארו בכלל בבית כי התחרות שלהם נפלה ביום כיפור, או המתאגרף יהודה בן חיים שהגיע לסיאול אבל כלל לא התחרה, בשייט אפשר היה לסיים את התחרות. עם פחות סיכוי, אבל לסיים.
נושא יום הכיפורים היה אישיו במשלחת הישראלית, כי היום הקדוש נפל בימים הראשונים של התחרויות, ושיבש לחלוטין את הישגיות המשלחת. כל הניסיונות להזיז תחרויות לא ממש צלחו, כך שגם השייטים אכלו אותה. בארוחה סוכם כי יואל סלע יירד בבוקר לחוף כדי לתקן את נזקי השיוט הראשון בסירה ולהכין אותה ליום השיוטים השלישי. האחים טורטן אמרו שיירדו שניהם כדי להכין את הסירה ליום השיוטים השלישי. זה היה הסיכום. השייטים הוותיקים לא חשדו אפילו שהטורטנים יעשו משהו אחר, ואילו הטורטנים טענו אחר כך שהיו בטוחים שצוות ההולנדי המעופף כן יירד למים.
חייבים לומר, ב-1988 לא היה שום סעיף בתקנון משמעת או בקוד אתי שאסר על ספורטאים ישראלים, במשלחת רשמית, להתחרות ביום כיפור, בדיוק כמו שאין איסור על נסיעה ביום כיפור בחוקי המדינה, אבל זו הנורמה. כך היה מקובל, וזו הייתה הסכמה שבשתיקה. יתרה מכך, סלע ואמיר צמו. אלדד אמיר מספר: "לא הפריע לי להפליג, הייתי צם ומפליג. יחד עם זאת, הייתי שליח נבחרת ישראל ואני לא רואה בהחלטה שלקחנו משהו פגום".
המשלחת הישראלית, ברובה, הייתה בסיאול בבית הכנסת, כשאנשי הביטחון הישראלים בפוסאן דיווחו לעמיתיהם בבירת דרום קוריאה כי האחים טורטן ירדו למים. ד"ר אהרן יעקובי, מתאגרף במשקל עד 75 ק"ג שעף מהתחרויות לפני כניסת יום הכיפורים, היה בבית הכנסת יחד עם יו"ר המשלחת, אורי אפק וסיפר: "היינו בתפילה וברבע ל-12 נכנסו עיתונאים זרים לבית הכנסת. הם אמרו לאפק: 'מיסטר אפק מה יש לך להגיד?' הוא יצא החוצה ואז כל הפרשה התפוצצה. השם שלהם הופיע על הצגים".
האחים טורטן טוענים עד היום שלא יצאו להתחרות אלא רק להתאמן, אבל על הצג הופיע שסיימו במקום התשיעי, ולאחר מכן שונה המינוח ל-RET (פרשו). יעקובי: "היינו בהלם, לא האמנו שדבר כזה קורה. אני ויהודה בן חיים לא היינו מתחרים ביום כיפור גם אם היו נותנים לנו לבחור. זה היום הכי קדוש לעם היהודי ואנחנו מכבדים אותו. כבר הייתה לי תחרות באירופה שנפלה לי על יום כיפור – וזה היה גמר – והייתי שם לבד, אף אחד לא ידע ולא בדק, אבל ויתרתי על התחרות כי אמרתי: אני לא מתחרה ביום כיפור. זה בשבילי, לא בשביל המדינה ולא בשביל כלום".
אל"מ במיל', ד"ר דן טורטן, הספיק מאז לסיים את לימודי הרפואה, לצאת בגיל מאוחר לקורס טייס, להיות מפקד טייסת F-16 ומפקד בסיס חצור, וגם לזכות בערעור לבג"צ (כולל ביקורת קשה של השופט מיכאל בן יאיר על פסיקות קודמות, ר.ע) על עונש הרחקה לחמש שנים שהוטל על ידי בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לספורט על שני האחים. הוא סירב להשתתף בהכנת כתבה זו, אבל לפני מספר שנים סיפר את גרסתו בהרחבה לאייל לוי במעריב.
"כל הזמן אמרתי שבדיעבד זו הייתה טעות", הוא סיפר. "אבל בזמן שהחלטנו שאנחנו יוצאים לים זה היה חשוב לנו. ברור שאם היינו יודעים שזה מה שיקרה לא היינו נכנסים למים. היינו בים, בזה אין ספק, אבל אחרי זה התעסקו אם כן התחרינו או לא התחרינו. יש תוצאות רשמיות של האולימפיאדה ואין בכלל ספק שלא התחרינו. התאמנו", אמר בזמנו דן טורטן.
הסיפור של האחים טורטן הוא שיאה של דילמת יום הכיפורים, מהסוג שהיה מטריד את ערן זהבי לו יכול היה לשחק היום (ראשון) באלמלו, במשחק שהיה מסתיים 25 דקות לפני תחילת הצום בהולנד. יש לא מעט ספורטאים ישראלים, ובפרט כדורגלנים המשחקים באירופה, שנתקלו בדילמה הזו כשנפל להם משחק או תחרות ביום כיפור, לרוב כספורטאים ישראלים במסגרת אחרת או פרטית. רובם לא התחרו, אבל חלק כן. אלדד אמיר כועס עד היום על ההכחשות, על העימות ובעיקר על כך שבגלל אותו שיוט ושיוט אחר ואומלל שהסתיים במקום ה-19 – הם סיימו במקום הרביעי. לו ולסלע לא הספיקו ניצחונות בשני שיוטים נוספים, והם פספסו את המדליה האולימפית הישראלית הראשונה וההיסטורית – שנחתה לאחר ארבע שנים על צווארה של יעל ארד.
אמיר: "אילו הייתי כן מפליג ובסוף מביא מדליית זהב, איך המשלחת הייתה מגיבה אחרי זה, כשאני עם מדליה? אף אחד לא היה יכול לקחת לי אותה. כיוון שזה היה השיוט השני, זה לא עמד על הפרק ולא היה אישיו. אני מאוד נפגעתי מהאחים טורטן באופן אישי. נחשבתי אז למסביר הלאומי לצורך העניין, היו לי ראיונות בכל אמצעי התקשורת והסברתי למה יום כיפור זה חשוב, ולמחרת הייתי צריך להסביר למה הם כן הפליגו. זה היה לי אישית כמו סטירת לחי. שלא לדבר על זה שאנחנו אומרים שהם הפליגו והם אומרים שלא הפליגו. דן טורטן סיים את שירותו כמפקד טייסת, ואת תרומתו תרם. אישית, באותו רגע, זו הייתה נעיצת מזלג בתחת".
בדיעבד ובפרספקטיבה של שנים, מה אתה חושב על תחרות של יהודים או ישראלים ביום כיפור?
"לא חושב שנבחרת ישראל צריכה להופיע ביום כיפור, חד משמעית, אבל מצד שני אם מדליה הייתה עומדת על הפרק, אני חושב שהיינו מתנהגים אחרת למרות שיואל היה נחרץ מאוד שלא להפליג".
כשאייל לוי שאל את דן טורטן על כך, תשובתו הייתה מפתיעה עוד יותר מזו של אמיר: "אי אפשר להיות חלק מחבר העמים הדמוקרטיים, המערבים, הנאורים, להשתתף במפעל כמו אולימפיאדה ולקבוע לספורטאים שמטעמי דת הם לא יכולים להשתתף בתחרות. זה לא מסתדר עם מדינה מודרנית".
בעניין הזה חייבים לומר שטורטן נמצא במיעוט. כשניסינו השבוע לדבר עם עומרי אלטמן, שעלה לשחק במדי פנאתינייקוס לפני סיום הצום או עם גל שיש, שסיפר בשעתו שקבוצתו וולין לוצק איימה עליו שאם לא ישחק ביום כיפור היא תעיף אותו מהקבוצה ללא פיצוי – הם סירבו לספר את גרסתם, אולי כי זה עדיין לא נעים. דווקא דורית כהן, אלמנתו של אבי כהן ז"ל, חשפה בפנינו את הלבטים, וסיפרה את הסיפור של יום הכיפורים שקדם בשמונה שנים ליום הכיפורים של צוותי השייט בפוסאן.
ב-1980 היה אבי כהן בפתח עונתו השנייה בליברפול. באנלוגיה לתקופתנו אפשר לומר שהדבר משול לשחקן ישראלי המשחק בברצלונה. סכום ההעברה ששילמה ליברפול עבור מכבי ת"א עמד על 200 אלף ליש"ט, והיה כמו תקציב שנתי של קבוצת צמרת שלמה בישראל. אבי כהן היה אליל ששיחק בקבוצה הכי טובה בעולם, ובאותה תקופה גם השתלט על משבצת המגן השמאלי, שהיה שמורה לאלן קנדי. ואז הגיע יום כיפור שהועיד לליברפול משחק ב'דל', מול סאות'המפטון.
אם ב-1988 הירידה של האחים טורטן להתחרות נחשבה לסקנדל, ב-1980 זו היתה סנסציה. בתקופה ההיא הסטטוס קוו בין יהודים לחילוניים היה מוחלט, כמעט ולא היו שאלות דת ומדינה, וחג האופניים עוד היה בחיתוליו. שאבי כהן ישחק ביום כיפור? זה היה ייהרג ובל יעבור.
דורית כהן: "היינו אז נשואים טריים. אבי בדיוק נכנס למומנטום של משחקים ואז הגיע המשחק הזה. הוא לא ידע מה לעשות. הוא בא מבית מסורתי, שביום כיפור צמים, הולכים לבית כנסת, עושים קידוש ביום שישי. הוא התקשר לאבא שלו ולאחיו הגדול כדי לשאול אותם מה עושים. אבא שלו, שהיה יחסית מאוד מיושן, נתן לו את ברכת הדרך. לאבי זה לא היה קל, כי הוא צם ביום כיפור ועלה למשחק במהלך הצום שלו. אנשים שיחקו מטקות בים או נתקע להם הסטייק בגרון באותו יום, אבל כששמעו שאבי כהן שיחק, דיברו על זה. זו הייתה דילמה, אי אפשר להתכחש לזה. הוא לא היה שלם עם זה, אבל הוא היה שחקן מקצועני וגם ליברפול היו מאוד רגישים. להיות בהרכב של ליברפול ולא לשחק באותו יום היה קשה לו. מצד שני היה לו קשה כי שיחק ביום כיפור".
אין כמעט ספורטאי אחד שהדילמה הזו לא הפכה לסיוט של חייו. ב-1996 הזיזו לחיים רביבו את שעת המשחק של סלטה ויגו, הוא הוחלף במחצית השנייה ומיהר הביתה לצום; דודו אוואט לעומתו, הזיז את שעת הצום ולא את המשחק (שהוקדם לבסוף), מהלך שגרם לש"ס לדרוש את הדחתו מהנבחרת; אריאל הרוש עלה לשחק לאחר צום; דייויד בלאט לא הופיע למשחק של בנטון טרוויזו, אותה אימן, בגלל יום כיפור. השיא היה עם הטניסאי דודי סלע, שפרש ב-2017 במהלך משחק רבע גמר טורניר יוקרתי בסין מול אלכסנדר דולגופולוב הרוסי, מהלך שגרם לו להפסד של עשרות אלפי דולרים. והיו גם את אגדות הבייסבול סנדי קופקאס, האנק גרינברג ושון גרין, שלא הופיעו למשחקים חשובים, חלקם בוורלד סירייס – סדרת הגמר – רק כי נפלו ביום כיפור.
משלושת המתאגרפים בסיאול 1988 הצליח רק יעקב שמואל להגיע לרבע הגמר, כי קטגוריית המשקל שלו דילגה על יום כיפור. יהודה בן חיים הוגרל מול מתאגרף מרוקני, ביום כיפור, שגילה שיריבו בבעיית יום קדוש וניצל זאת כדי להופיע לשקילה מתוך הנחה שלא יצטרך בעצמו להתלבט אם להופיע לקרב מול יריב ישראלי. לבן חיים הוצע להגיע לשקילה ולפרוש מהקרב רק אם גם המרוקני יופיע, ואם לא, להגיע ברגל לזירה, לעלות עליה רק כדי שידו תונף כמנצח טכני, אבל המרוקאים גיחכו: "נופיע גם באמצע צום הרמאדן". בן חיים לא הופיע ויצא שטס לאולימפיאדה לחינם. יעקובי סיפק: "ראשי המשלחת שמחו שהפסדתי במוקדמות, הרי הייתי עושה להם טרור לשנות לי את הקרב. באנו כל שלושת המתאגרפים בכושר למדליה אולימפית, הכושר כי טוב בחיים שלנו".
בדיעבד, קשה מאוד לשפוט ספורטאים ישראלים במצב הזה. אין התייחסות בחוק, בדיוק כפי שאין התייחסות כזו לשיתוף בנבחרת לאומית של ספורטאי שהשתמט משירות בצה"ל, אבל הנורמה כבשה מנשוא, גם במסגרת פרטית. יעקובי אומר היום: "כשספורטאי מתחרה באופן יחידני רשאי להחליט לפי מצפונו האישי". דורית כהן: "זה מאוד מורכב, אנחנו יפי נפש. שכל אחד יסתכל בתוך תוכו ויעשה מה שטוב לו, בטח בתקופה הזו של הקורונה. אף אחד לא בוחר את המשחקים שלו ביום כיפור, זה נופל עליו".
מה דעתך על הכתבה?