שכחתם אותנו: מדוע אף אחד בישראל של 2020 לא סופר את האוהדים?

סמי עופר סמי עופר | מאור אלקסלסי
אצטדיון סמי עופר אצטדיון סמי עופר | מאור אלקסלסי
סמי עופר סמי עופר | מאור אלקסלסי
אצטדיון בלומפילד אצטדיון בלומפילד | אודי ציטיאט
אצטדיון בלומפילד אצטדיון בלומפילד | Tera Novel
אוהדים באצטדיון בלומפילד אוהדים באצטדיון בלומפילד | דני מרון

כולם צועקים ומאשימים ודוחפים ובסוף נשאר אחד בלי כיסא - האוהד המסכן. בימים של חשבון נפש, כדאי שמקבלי ההחלטות בענף וראשי הקבוצות ישאלו את עצמם מה הם עשו בשביל הקהל?

אז שוב הגיע הסגר ויש לי בית ריק. כן ההורים שלי בבידוד, החברים בחל”ת, הפריביליגים ברחו ליוון ונשאר איתי רק… תחושה מגעילה ומועקה שלא מרפה. יש בירות, יש וודקות, יש ספרייט במקרר ויין שאבא שומר מהסגר הקודם. ולא משנה אם תאחר כי במלא אף אחד לא הולך לשום מקום, תשתדל לא לוותר, נסה להסתדר, אבל בטח אין לך לאן למהר. כולם רוצים להיות בפנים, או להתקהל בחוץ עד עשרים. לקנא במקומות שמשחקים בהם כדורגל ואפילו יש קהל במגרשים. הישג מרשים לכל הדעות. כי אצלנו זה לא להיות או לא להיות במסיבה הזאת.

זו תקופה חרא. חוסר יציבות. אין אונים. דיכאון. פתאום כל שיר שאתה שומע – אפילו שיר המסיבה העל זמני שכתבו חברי שבק ס’ (אימפריה) – זורק אותך למציאות הזויה של גרפים, מספרים ואחוזים. אתה מדליק את הטלוויזיה ונקלע מיד לתוך קרב יריות ואין לך לאן לברוח, רק להוריד את הראש ולתפוס צד. אתה נכנס לטוויטר ומקבל את כל השיט הזה בפול ווליום. הכל מגעיל. הכל מעצבן. וכל מה שבא לך להגיד זה “שלום חברים כן אנחנו חותכים… המדינה בלהבות ויש אש ברחובות”. אבל בת’כלס, נשארת לבד.

לפחות הגיע יום כיפור ותקבל 25 שעות של שקט. מעולם השקט הזה לא בא יותר טוב. לא משנה אם אתה ימין, שמאל, חילוני, דתי, מתפלל, מפגין, צם או חורש על נטפליקס, אי אפשר להתחמק השנה מחשבון נפש. הקורונה היא אגרוף לפרצוף של כולם. באופן טבעי, כל אחד לוקח אותה למקום שכואב לו ברמה אישית – הכיס שנפגע, הקריירה שנעצרה, הניתוק מההורים, הילדים שמנגנים לך על העצבים בבית ותרבות הפנאי ששוב נמחקה ומי יודע מתי תחזור.

ענבל מנור בטור מיוחד |

במרץ היה מפחיד. תוהו ובוהו. סוף העולם. באפריל היה קשה. במאי ראית אור בקצה המנהרה. עכשיו סתם מעצבן. אתה רוצה לכעוס, לצרוח, למרוד. אתה רוצה שימות העולם ובסופו של דבר נשאר לשבת בבית עם עצמך. לפחות יש כדורגל בטלוויזיה. אז אתה רואה משחק בבונדסליגה והנה קהל. חיים. רואה אותם יושבים כמו חיילים, עם מסיכות, שרים פחות, לא מתחבקים, שומרים מרחק, אבל הם שם. ואתה? מקנא. זז באי נוחות. אתה לא מאמין שבארץ יכול להיות כזה סדר, אבל מה היית נותן עכשיו בשביל לשמוע 20 אחוז תפוסה באצטדיון ולא 12 אחוז חיוביים מסך הבדיקות.

אתה נכנס לאינטרנט וקורא על עוד מאומת בסכנין. “משחק הקורונה” הם קוראים לזה. כמעט בשמחה לאיד. כל יום מישהו אחר במן גאווה לא מוסברת של ‘אמרנו לכם’. כל הודעה כזאת היא כמו סכין בלב. איחולי החלמה לכולם, אבל בחייאת במה אתם מנפנפים למען השם? המצאתם סלוגן שיווקי כדי לסחוף את התקשורת למאבק על מה? ואז אתה מבין. זו לא רק סכנין. הם לא רוצים אותך. לא אכפת להם אם תחזור או לא תחזור. הם בטח לא מאמינים שתתנהג כמו האוהדים בגרמניה. הם רוצים רק לנצח (ולחסוך) ואם אי אפשר לנצח (ולחסוך), אז בואו נזרוק את המפתח ושיישרף העולם.

לא מעט כוחות חברו כדי להחזיר את הכדורגל הישראלי לפעילות. ארז כלפון נלחם. השר חילי טרופר נלחם. כלי התקשורת נלחמו ובצדק. היו הישגים והיו גם כאלה שחשו נפגעים ונזנחו כמו שחקני הליגות הנמוכות ושחקניות הליגה לנשים. ואיכשהו אי אפשר להשתחרר מהתחושה שכמו כל דבר במדינה, גם כאן הכל אינטרסים וכסף. כמו במשחק כיסאות מוזיקליים כל אחד לוקח מה שהוא יכול. העיקר שתהיה ליגה. ואם אין ליגה, העיקר שיהיו משחקים בינלאומיים. כולם צועקים ומאשימים ודוחפים ובסוף נשאר אחד בלי כיסא – האוהד המסכן.

בימים של חשבון נפש, כדאי שמקבלי ההחלטות בענף וראשי הקבוצות ישאלו את עצמם מה הם עשו בשביל לקרב את הקהל? בשביל למצוא עבורו פתרונות – טכנולוגיים למשל – להרגיש שייך מעבר לעוד סטורי של “זה לא אותו דבר בלעדיכם”. יש הסברים הגיוניים לכל דבר כמו ששחקנים צריכים לשמור על עצמם בבידוד, אבל מה בעצם הטעם בעוד רשת ביטחון, בעוד משחק שמשוחק שכל הענף רק מתרחק מהצרכן המרכזי שלו? הצרכן שבעצם אומרים לו: תגיד תודה שיש לך מה לראות ואם על הדרך בא לך לקנות חולצה או מנוי פיקטיבי, בכבוד. אוהבים אותך אחי, לא אותו דבר בלעדייך. תעשה לנו לייק.

אוהד הכדורגל, בניגוד למה שכמה מנותקים חושבים, לא מטומטם ולא אוהב שמתייחסים אליו כמו ארנק. הוא מבין שבמצב הנוכחי, אין מה לדבר פה על קיום משחקים ובטח לא על קהל במגרשים, אבל הוא רוצה להרגיש שסופרים אותו. שנלחמים בשבילו. שזוכרים אותו. שרוצים לשחק כי הוא יושב בבית ולמשך שעתיים בורח לנורמליות וזה אמור להיות יותר חשוב לקבוצות מעוד מענק מהמדינה. הוא בעיקר לא רוצה להרגיש לבד.

קשה לו הבידוד החברתי, הניתוק מהמשפחה, המציאות הכלכלית, הגבלות התנועה, לקחו ממנו את החופש, הפרידו אותו מכל מה שהוא אוהב והאשימו אותו במצב. הוא נחנק, אבל אף אחד לא שומע אותו. הרי אף אחד במדינת ישראל בשנת 2020 לא סופר אוהדי ספורט. בשביל שישמעו את האוהד הוא צריך לחבוש כובע של מתפלל או להניף שלט ולצאת להפגין. אבל בעצם מה שהוא באמת צריך זה שהקבוצה שלו, המשפחה שלו, תיתן לו חיבוק מרחוק ותזכיר לו שהוא נחשב.

בישראל אף אחד לא סופר את האוהדים | Christopher Furlong/Getty Images

בהקשר הזה, הספורט לא מתנהג בצורה שונה בכל ניהול המשבר. הנציגים משרתים את בעלי העניין. הקבוצות עסוקות בעצמן. ההחלטות מתקבלות בלי טיפת מחשבה באישון לילה. כולם מתבלגנים ולא יודעים מה לעשות. לך נשאר לקום בבוקר, לקרוא על הדיל היומי ולקוות שלמחרת לא יהיה גרוע יותר. בדיוק כמו במהדורת החדשות, אתה מרגיש שכולם חברו יחד להעביר לך בדיוק את המסרים שישאירו אותך מבוהל, מבולבל ומפוחד. תבחר צד ותתחיל לטנף על הצד השני. אין לנו שום אלטרנטיבה אחרת בשבילך. חכה בסבלנות להנחיות.

עכשיו כולנו נשקע בתוך השקט וכשנקום, יש ליברפול נגד ארסנל ומבוא לשבוע מרגש עבור הנציגות שלנו במפעלים האירופיים. קצת נורמליות בעולם משוגע. ברייק לכמה שעות ממלחמות אינסופיות. מהגועל הטהור שנקרא ישראל בשנת 2020. מארומה באוויר שכל אחד מכיר ולא כפי שהתכוון המשורר. ואולי אחרי השקט של כיפור, אחרי חשבון הנפש, מישהו פה ייזכר שגם אנחנו קיימים ששווה (להילחם) בשביל לראות אותנו רוקדים. ולא נרגיש כמה אנחנו לבד.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי