בתחילה היה רוג'ר פדרר. נדרש לו אנטגוניסט. כישרונו וייחודיותו כל כך בלטו, עד שהתבקש לטפח לו יריב. למזלו של הטניס, רפאל נדאל היה בסביבה. הוא היה עוד ילד אבל התאים לתפקיד. נדאל היה אנטיתזה לפדרר באופיו, בסגנונו ובהתמחותו.
אני לא חושב שנדאל ייעד את עצמו להיות אנטגוניסט כל הקריירה. הוא לא אנדרדוג מעצם טבעו, הוא לא זה שבא מאחור. בראשית דרכו הוצג כילד פלא שהספרדים חשפו בגיל 16 במסגרת גביע דיוויס. כמה מילדי הפלא הגדולים בתולדות המשחק התגלו במסגרת הזאת. מי שראה אותו משחק אז עבור ספרד, מיד ידע להצביע עליו, בטח שעל חימר, היה ברור שלא יהיה אפשר לגעת בילד הזה על חימר. אבל פדרר גרם לו לחרוג מההתמחות שלו והכתיב את ההתפתחות שלו.
נדאל לא התנהג כמו אנטגוניסט לאורך היריבות ביניהם, הוא לא נראה כמו מי שרודף, לא התלונן על היעדר תשומת לב ועל כך שכביכול נמנע ממנו משהו. הוא המשיך לחפור ואף על פי שכל הקריירה שלו רדף, הוא היה זה שסטה מהתפקיד שהיריבות ייעדה לו. הוא כבר מזמן לא אנטגוניסט, זה סיפור שיש לו שני גיבורים שווי מעמד כבר די הרבה שנים, אבל המאמינים של נדאל נותרו אנטגוניסטים, זו מהותם.
פדרר התחיל כקונצנזוס, כך היה כשפרץ. הוא נראה כל כך טוב, עד שלא היה צורך לראות מולו אלטרנטיבה. מספיק היה לראות רק אותו משחק בעודו מתנועע על המגרש. פדרר העניק חוויה שתוארה כמשהו שנמצא מעבר לספורט. אלה שהוא נגע בהם הפכו לכת, קשה להם לעכל שיש אתלט כלשהו שמסוגל להעניק להם חוויה כל כך כוללת.
במשך השנים נבנתה לפדרר התנגדות, בעיקר סביב הדימוי שלו: פדרר לבן, נקי ושמרן. הוא מייצג שלמות, הוא "יותר מדי" עד כדי שעמום, תוצר מובהק של עליונות והגמוניה.
ואז הוא נתקל בקיר. לפעמים, במהלך היריבות ביניהם, היה נראה שקצרה רוחו של פדרר, אין לו סבלנות שגדולתו תיבחן שוב ושוב על ידי נדאל, הוא ענה כבר הרי על כל השאלות והנה באה עוד אחת, ועוד אחת, ועוד נדנוד, די לו אחרי חמש־שש חבטות גדולות שייצר, הוא כאן בשמה של הגאונות, לא הסיזיפיות.
— Roger Federer (@rogerfederer) October 11, 2020
לא כולם אוהבים את הספורט שלהם ארוז כפי שפדרר אורז ומגיש אותו. יש שמעדיפים אותו מאומץ, קשה, מכאיב, מאתגר. אלה אנשים שפונים לריצות מרתון, לספורט אתגרי. נדאל הוא האלוהים שלהם. כשהוא חופר, הם מקבלים ממנו את אותה חוויה עליונה שפדרר מעניק למאמיניו כשהוא מרחף. בעיניהם, לא תיתכן חוויית ספורט שלא כרוכה בסבל. הבחירה בנדאל היא בחירה ב"אחר", גם אם הוא עצמו לא הגדיר את עצמו "אחר" – הוא תמיד הרגיש הדבר עצמו – עבורם הוא היה כזה.
כת נובאק ג'וקוביץ' מתהווה ומתגבשת, אבל בבוא היום היא תהיה מוכנה. חברי הכת לא מתכוונים להצטמצם לנישה שהכתות של פדרר ונדאל מקצות לה. משום מה, הכתות האחרות חשות שיש להן בלעדיות על היריבות הזאת ולא ממהרות לקבל את הכת של נולה כבעלת מעמד שווה. ברור, הישגיו של ג'וקוביץ' מוכרים ונספרים אבל לא שיעור קומתו הכולל. לג'וקוביץ' אין תפקיד במחזה שפדרר ונדאל כתבו. הם כתבו אותו עבור עצמם, עולם הטניס קיבל את זה בשעתו: זה מחזה שנועד לשניים, לא לשלושה, ג'וקוביץ' נתקע, ובנוסף הוא לא קיבל את כללי המשחק, הוא בחש בהרמוניה, הוא מתעב את שניהם, ואלה מתייחסים אליו כאילו נדבק להם לסוליה של הנעל.
ג'וקוביץ' הוא "האיש הרע", והכת מקבלת אותו כמו שהוא. זה רק מגבש אותה ונותן לה תכלית. ג'וקוביץ' לא נרתע מזה שיצביעו עליו, להפך, הוא רוצה וצריך שיחריגו אותו, הוא לא רוצה להיות "כמו ההם", הוא מתעמת, מאשים, מטנף, מתבכיין. יש לו אבא יעקב בוזגלו: הבחור שלו הכי טוב, הכי מוכשר, הכי שלם, לא עושים לו כבוד משום שהוא בלקני. ג'וקוביץ' שטוף בקונספירציות שלפיהן תהיה התערבות מגבוה שתמנע ממנו להדביק את השניים ולעבור אותם.
מעבר לאווירה סביב ג'וקוביץ', הוא גם נחשב לבחירתם של מקצוענים, שחקני עבר ופרשנים, מקנרו ווילאנדר ביניהם. בעיניהם הוא השחקן השלם, הוא יצבור יותר מהשניים כי הוא משוכלל מהם, על כל משטח הוא מרגיש בבית. לא תראה ממנו את הניצוצות שפדרר מתיז, או את אגלי הזיעה שנדאל מגיר, אבל מקצוענים רואים מעבר להם.
הכת של פדרר אחוזת חרדה. חיים שלמים הם היו בעמדת הובלה, וכבר שנתיים־שלוש הם מוכנים נפשית לרגע הזה; האחד ישתווה אליו ויעבור אותו, ואז גם השני יגיע אליו ויעבור אותו. זו ההתרחשות שהם חווים. ואז כשיבואו לטעון לגדולתו, יפנו אותם למספרים ויגידו: "אל תבלבלו את המוח, לכו מכאן".
מילוש ראוניץ' סיים משחק במוסקבה ביום שבו נדאל זכה בגרנד סלאם ה־20 שלו. שאלו אותו על כך והוא ענה: "אל תספרו רק את הגרנד סלאמים; תספרו גם את המאסטרים, 1,000 הגדולים, גם את הראש בראש, את ועידות הפסגה שמפגישות בטורנירים של סוף השנה, את המדורגים ראשונים – וגם כשתספרו את כל זה", ראוניץ' אומר להם, "עדיין לא תגיעו להכרעה. אבל אני אומר לכם, כשאנחנו נמצאים בחדר ההלבשה, השחקנים, ומדברים בינינו, כולנו מסכימים: אנחנו בני מזל שהתאפשר לנו לשחק בעידן שלהם, גם אם הם לא השאירו אחריהם גרנד סלאם אחד".
מה דעתך על הכתבה?