בואו נסגור לכם מעגל. בפסח של שנת 2000 שיחקה נבחרת ישראל בפראג, נגד צ'כיה, אותה צ'כיה שניצחה את הנבחרת לפני שלושה ימים בפלזן. אז זה היה לה יותר קל, היא גם הייתה נבחרת יותר גדולה. את ישראל הדריך ריצ'ארד נילסן, מאמן שבמשחקו הראשון הביס את רוסיה 1:4. נילסן החדיר בשחקנים עקרונות משחק שהיו מנוגדים לתפיסה הישראלית המקובלת, שהוטמעה על ידי מאמנים כמו גיורא שפיגל או אברם גרנט, ולפיה החזקה בכדור והנעתו מצמצמת ליריב את החזקת הכדור שלו וכך גם את הסכנה ממנו. נילסן גרס כי הכדורגלן הישראלי הוא לא כזה מתוחכם כמו שעושים ממנו, אבל אם יהיה ממושמע טקטית, יש סיכוי שהוא יתקדם. הוא דרש, במפגיע, להעביר במהירות כל כדור שהיה במחצית המגרש של ישראל לחצי המגרש של היריב, גם אם הכדור יגיע לרגל יריבה. הרציונל שלו היה: אם הכדור יהיה רחוק מהשער הישראלי, יהיה זמן להתארגן בעמדות הגנה – ולהגן קל יותר מאשר לתקוף. לא רק בספורט, בהכל.
בפראג, לפני 20 שנה, הקונספט הזה לא הצליח והנבחרת ירדה להפסקה בפיגור 2:0. נילסן עודד את השחקנים להמשיך ולשחק באותה צורה, כדי למזער נזקים. או אז, פנו כוכבי הנבחרת, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, לשחקנים ואמרו להם בעברית: "אנחנו לא באנגליה, שחקו על הארץ".
נילסן היה ג'נטלמן אמיתי, איש שעמד מאחורי שחקניו, לקח תמיד את האחריות על עצמו אבל גם דרש מהם לשנות את דפוסי העבודה שלהם. באחד הראיונות הבודדים שהעניק, הוא אמר: "אותי הביאו כדי לשנות פה את המנטליות. אם לא היו רוצים בכך, היו ממנים את דרור קשטן, שהוא מאמן נהדר שמתאים למנטליות הישראלית". בשתי הדקות האחרונות של משחקו הרשמי האחרון, מול אוסטריה באוקטובר 2001, קרסה לחלוטין הקונספציה הנילסנית. שחקני ישראל לא שמרו על יתרון שביר של 0:1, ניסו להבקיע שער שני, איבדו כדורים, ביצעו עבירות והקימו חומה שנראתה כמו מערכת ניקוז בשכונת הארגזים.
כמה חודשים אחר כך התפטר נילסן ובמקומו מונה גרנט, שהאימונים שלו החלו באיחורים מטורפים, אבל הקמפיין השני שלו הייה נקי מהפסדים רשמיים.
כל ההקדמה הארוכה הזו מנסה לתרגם את מצעד העלייה לרגל של בכירי שחקני הנבחרת בתקופה האחרונה ליו"ר ההתאחדות אורן חסון, ולאנשים הנאמנים, בבקשה להמשיך את ההתקשרות עם וילי רוטנשטיינר – למרות התוצאות – אם לא כמאמן הנבחרת, אז לפחות כבר סמכא מעליה. 20 שנה חלפו מאז הפסקת המשחק בפראג, שבה בכירי הנבחרת הנחיתו הוראות טקטיות בשפה שהמאמן לא הבין אותה. בהפסקת המחצית האחרונה שיצרה רעש, נכנסו בכירי הנבחרת – ערן זהבי ומואנס דאבור – לחדר צדדי באצטדיון בטרנבה וליבנו ביניהם את חילופי הצעקות והכמעט מכות שהתרחשו כמה דקות קודם לכן. התפיסה הייתה ברורה, או כפי שאמר אחד מאנשי הנבחרת השבוע: "מאמן ישראלי היה מחכה להם במסדרון ושולח אותם להתקלח. וילי נתן לשחקנים להתקרר והעלה אותם במחצית השנייה. והנבחרת ניצחה".
על רוטשנטיינר שמעתי בשבוע האחרון הרבה יותר דברים טובים מרעים, הרבה הרבה יותר. הדבר הכי גרוע ששמעתי עליו היה שהוא לא מאמן דגול, בלשון המעטה, אבל כאדם שממונה על הנבחרת, הוא יצר כנראה מציאות שלא הייתה כמותה.
מספרים עליו שבניגוד למאמן ישראלי ממוצע, שמסוגל לעלות אחרי הפסד לאוטובוס השחקנים ולשבת מכונס בעצמו וגם לא לרדת למחרת לארוחת הבוקר, רוטנשטיינר חוזר אחרי רבע שעה לחייך ולהתבדח, כי בכך הוא גם משדר לשחקנים עוצמה מנטלית. חילוף החומרים המהיר הזה הוא מוטו אצלו. כשיצאו ארבעה שחקני נבחרת לקזינו לאחר התבוסה בפולין, לפני שנה וחצי, הוא ביקש לקנוס אותם ולא להשעות אותם. אריאל שיימן היה אז יו"ר המשלחת: "כישראלי, לא בטוח שלא הייתי מעניש אותם. הוא לא העניש אותם, אלא ישב והסביר שזה לא נכון".
מבחינת רוטנשטיינר, השעייה היא לפעמים פרס. אחרי הכל, לנבחרת אפשר פשוט לא לזמן, אז למה לקרוא לזה השעיה ולפגוע במוטיבציה של השחקן להגיע למשחק הבא? הוא לא יגיד לשחקן מה אסור, אלא יסביר לו מה צריך להיות.
כאן טמון בסיס השקפתו של רוטשנטיינר, כפי שביטא זאת אחד האנשים עמם שוחחנו בימים האחרונים: "השחקן נמצא במוקד".
תפיסת העולם הזו מסבירה לגמרי את מה שהתחולל בשנתיים וקצת האחרונות, בהן ניהלו את נבחרת ישראל וילי רוטנשטיינר ואנדי הרצוג, שגם בשבילו עלו שתדלנים למדרגות ההתאחדות. "הכל נעשה אצלם כדי שהשחקנים יגיעו בתנאים האופטימליים למשחקים. והשחקנים לא פראיירים, הם אוהבים את זה, ולא משנה מה".
אדם המעורה בנעשה בנבחרת אמר: "השחקנים אוהבים שזה לא כמו שזה היה. שחקן תמיד יגיד שלא לציטוט שהוא מעדיף מאמן זר על מאמן ישראלי. כמו כל הישראלים, הם מתלהבים מהסדר והארגון, והדברים הקטנים. זה פחות ישראלי , זה פחות שכונה".
שחקן ותיק, שעבר גם בנבחרת של האוסטרים, אמר: "כשבאנו לבחרות הקודמות, לא הייתה שכונה – כי כן היה סדר – אבל פה היה סדר מהרגע שאתה בא להתכנסות. דברים מאוד ברורים".
"בוא, ערן זהבי לא היה חוזר אם זה לא היה איתם", אומר אדם אחר המקורב לשחקנים. "הוא עזב בגלל הדלפות של שיחות וואטסאפ – זה מה שהיה פה קודם – סרט הקפטן היה רק הטריגר. גוטמן היה מחליט פתאום בארוחת בוקר במלון שיש אימון, מהרגע להרגע. שחקן צריך הכנה של 45 דקות, לקשור טייפים, לחבוש כפות רגליים. אצל האוסטרים הכל מסודר ואת רוב השחקנים מאמנים גם ככה זרים. כל השחקנים אוהבים את האוסטרים, כולל כאלה שהם לא נותנים להם לשחק. אין מצב שהם יגידו את זה על ישראלי. מבחינתם זה להתאמן עם עניבה".
שחקן שהיה בסגל הנבחרת ומזמן לא קיבל זימון, אף חידד זאת: "הם נאמנים לשחקנים שלהם וזה בסדר גמור. הם ילכו על אותם 12-13-14 שחקנים, לא משנה אם היו בכושר או לא בכושר". דוגמא מובהקת לכך אפשר לראות בשיבוצו מחדש של אופיר מרציאנו בשער הנבחרת למרות הטעויות הקשות שלו במשחק מול צ'כיה, בחודש שעבר. רוטנשטיינר התכוון לתת לאיתמר ניצן צ'אנס להראות את עצמו במשחק הידידות בנורבגיה, ומשזה בוטל, לא נראה היה לו שזה יהיה רציני להפנות את הגב לשוער שטעה, ולתת לשוער שמעולם לא שיחק בנבחרת להחליף אותו באמצע הקמפיין. רק אחרי שהראה למה הוא מסוגל, לא לפני.
בסיב ההשוואה של שיימן רחב. הוא מלווה את הנבחרת מזה 20 שנה: "לרוטנשנטיינר יש מנטליות אירופית, אין ריכולים אצלו. הוא לא נכנס לקרביים של האנשים. הבן אדם מקצוען אמיתי. הוא בא לכל משחקי הליגה, אין לו פוליטיקה בגרוש. הוא חושב שרפאלוב משחק בתפקיד של סולומון – זה צעיר, זה מבוגר – ובזה נגמר העניין. הוא עושה מה שהוא מאמין בו. כולם באים למשחקי הנבחרת, חלק באים פצועים. גם ההכנות מקצועיות, אתה רואה שהאדם לא בוכה, עושה את העבודה שלו. בראיונות לא אומרים לו אף מילה טובה והוא עונה יפה. הוא איש טוב, מקצוען, עם ידע. הכדורגל הישראלי יכול ליהנות מהידע שלו".
מה בכל זאת ההבדל?
"הבן אדם. הוא לא מתרחק משחקנים, הוא מדבר איתם. אני רואה איך הוא מסביר להם. השחקנים מרגישים את האהבה שלו אליהם, הם לא מתכחשים לזה, ובגלל זה הם רוצים אותו ואוהבים אותו ומקשיבים לו. השחקנים התחברו אליהם כי הם מאוד אנושיים".
הגישה הזו קנתה את השחקנים, אבל לא לטעות. מה שקנה אותם בעיקר היו התנאים הסביבתיים שהשתנו ללא הכר. זה התחיל משעות הטיסה. הנבחרת הפסיקה לטוס בטיסות שההתכנסות אליהן מתחילה לפנות בוקר. רוטנשטיינר פסק ששחקן צריך לישון כמו שצריך, ומכיוון שהטיסות מישראל הן לרוב כאלה שיוצאות מוקדם בבוקר, הוא ביקש לשלוט על מועדי הטיסה, או במילים אחרות: לחכור מטוסים. הסידור הזה עלה להתאחדות המון כסף, אבל איש לא התווכח. כך היה גם בהחלטה שלא לקיים שני אימונים ביום, כדי שהשחקנים יגיעו למשחק רעננים.
גם החיכוך עם מעריצים או תקשורת צומצם עד למינימום, ובחסות הקורונה – עד למיניזום. השחקנים מעבירים את זמנם בשדה התעופה בטרקלין המלך דוד במקום בחנות הספורט של ג'יימס ריצ'ארדסון, או גרוע מכך, בסניף של מקדונלדס, כפי שתועדו שחקני הנבחרת אצל אחד המאמנים הקודמים.
הוא התעקש על מומחה פיזיולוגיה, לא רק פיזיותרפיסט, כדי שייקחו מהשחקנים בדיקות דם, ינתחו עומסים; יש חדר כושר על הבוקר; הוא התעקש על מאמן מנטלי, גם אם היה מדובר במרכוס רוגן הסורר; הוא ביקש אנליסט וקיבל; הוא לא ויתר על ההתכנסויות בבתי מלון אבל בניגוד לקודמיו, התיר הבאת משפחות לביקורים; בניגוד לעבר, רופא הנבחרת לא יושב יותר עם השף על התפריט, אלא מאמן הכושר ערן שדו; לחדר ההלבשה נכנסים רק אנשי הצוות המקצועי ולאסיפות אפילו הם, ברובם, מחכים בחוץ ונשארים רק המאמן והשחקנים; רוטנשטיינר עבר למדיניות קנסות במקום השעיות, כך שעל אי עמידה בזמנים שילמו השחקנים מכיסם. עד כה הצטברו בקופת הקנסות כ-2,000 יורו, שיועברו בקרוב לתרומה.
ההתאחדות לא מתערבת. היא נתנה בידיו את כל הסמכויות, דבר שבעבר לא היה קרוב למציאות. "הם ירדו לרזולוציות הכי נמוכות שיכולות להיות", סיפר השבוע גורם בנבחרת. "רוטנשטיינר הוא פדגוג בנפשו. הוא מרצה מחונן, כריזמטי. השחקנים אמרו בהתחלה שהוא אוכל את הראש, אבל המסרים מחלחלים".
גורם בהתאחדות הוסיף לנו השבוע: "אין יוזמה שלו שההתאחדות לא הלכה אחריה בעיניים עצומות. מיחידת מילואים הכי מופרעת, סטייל גבעת חלפון, הפכנו למשהו אחר. השחקנים מרגישים את זה. שלמה שרף היה מנהל סוכנות רכב תוך כדי אימונים, כאן הרצוג יכול היה להתמקד אך ורק באימון. רוטנשטיינר מבין את נפש השחקן והשחקנים לא יכולים להאשים את האקלים מסביב בחוסר ההצלחה. שום החלטה שלו לא קוממה את השחקנים והכי חשוב: הוא בנה דפוסים שההתאחדות לכדורגל מאמצת. המאמן הבא יהיה דביל אם לא יאמץ אותם".
אלישע לוי הוא מקור ההשוואה הראשי. אצלו היו השעיות, תקריות מול שחקנים, והוא פעל בעוצמה, למען יראו וייראו. אצלו גם יותר שחקנים היו "פצועים", כלומר העדיפו להישאר בבית. "לאלישע לוי לא היה מנהל טכני", אומרים היום בהתאחדות ובעצם עושים סדר: רוטנשטיינר שינה פה דפוסי עבודה, אבל כמאמן אפשר להתווכח על כישוריו.
שחקן עבר אמר לנו השבוע: "הגישה הזו לשחקנים הייתה בעבר עם אברם. אין ברוטנשטיינר כלום ואולי לשחקנים נמאס מחילופי המאמנים, אולי הם רוצים מאמן זר. הרי לא משנה מי יאמן את הנבחרת, התוצאות יהיו אותו דבר. אם הם מדברים ככה, הסביבה כנראה טובה".
פרשן ספורט 1, אורי אוזן, סיכם: "כמנהל מקצועי הוא איש מצוין. הוא גם נכנס לוואקום כי לא היה שום דבר לפני כן. הייתי משאיר אותו גם כמאמן אם יש לו חוזה, כי מה יכול להשתנות? לא צריך להחליף מאמן כל שנתיים. אם שחקנים מאמינים בו ואוהבים אותו, על אחת כמה וכמה".
מה דעתך על הכתבה?