הדבר הכי טוב שקרה למכבי חיפה בעידן הקורונה היא העובדה שאת שני משחקי הבית האחרונים שלה היא שיחקה ללא קהל. לא רוצה לחשוב מה היה קורה למאמן, ברק בכר, לשחקנים ולמערכת, אילו היו ביציע 20 אלף ירוקים שהיו רואים יתרון מוקדם של 0:2 נשמט מול מכבי תל אביב, ושער שוויון בדקות הסיום בדרבי העירוני לא מספיק מול שער ניצחון של הפועל חיפה בזמן פציעות.
מכבי חיפה הייתה צריכה להראות הרבה יותר טוב בשלב הזה של העונה, אבל יותר חשוב מזה, היא היתה צריכה לנצח את היריבות המושבעות שלה כי מביטחון יוצרים מומנטום וממומנטום עושים אליפות. מכבי חיפה לא לוקחת אליפות כבר עשור כי היא לא מסוגלת לייצר מומנטום ולא חשוב מי המאמן שעומד לה על הקווים. הפעם היחידה שהיה לה מומנטום היה כשאריק בנאדו החליף את ראובן עטר, אבל גרעון הנקודות היה כל כך גדול שזה הספיק לחזרה ממקום אחרון לסגנות אליפות, בלי באמת לעשות עם זה כלום.
לא רק מכבי חיפה, הרבה קבוצות גילו כבר במהלך פתיחת העונה המקרטעת הזו, שאתה לא יוצא מפגרה כפי שנכנסת אליה. הסגר השני, בתוספת לשלוש הפסקות ארוכות בגלל משחקי הנבחרת, שואבים הרבה רעב בדרך. מכבי חיפה נראתה אתמול, בחלקים גדולים של הדרבי, כמו קבוצה שלקחה עשר אליפויות רצופות ולא קבוצה שלא לקחה אליפות עשר שנים ברציפות.
אבל זה עוול גדול לדבר על מכבי חיפה ולא לדבר על המנצח הגדול של הדרבי, נס זמיר. מילא קשה להבין איך כישרון כזה – שדיברו עליו ככישרון מגיל צעיר – התחיל לשחק בקביעות בליגת העל בגיל יחסית מאוחר, אבל יותר מזה: למה היה צריך שוילי אגאדה ייפצע, כדי שהוא ישחק בסוף?
המרעננת הרשמית של הליגה
המוליכה הגאה מקרית שמונה היא הקבוצה היחידה בליגה שטרם הפסידה העונה. את שלושה ניצחונותיה היא השיגה באשדוד, בפתח תקווה ומול בני יהודה, שלוש הקבוצות שסומנו מראש כמי שינצלו את עונת הקורונה כדי להשיג מהכדורגל האטרקטיבי שלהם, מיקום בפלייאוף העליון. חסר לקרית שמונה ניצחון על מכבי נתניה והיא תשלים רביעיית ניצחונות על קבוצות זהות לשלה.
צפו ב-0:2 של ק"ש על בני יהודה
יש בכך הצהרות כוונות. יש את שכבת השמנת, שכוללת את חמש הקבוצות הגדולות בליגה. כשמגיעים למשחק מולן – תראו את מכבי פ"ת אתמול – לרוב הכדור לא אצלך. כלומר, שם המועדון יוצר אוטומטית דומיננטיות. קבוצות הדרג השלישי יציבו מול הקבוצות האלה אוטובוס. קבוצות הדרג השני – שלא נופלות בהרבה מהקבוצות הבכירות – ינסו ליצור אלמנטים מנצחים בהתקפות המעבר.
כששתי קבוצות מהדרג השני ייפגשו זו מול זו, הכל פתוח והרשות נתונה. העובדה כי קריית שמונה ניצחה את שלוש היריבות שלה לתואר "המרעננת הרשמית של הליגה", נובעת מכך שהיא נספרה כקבוצת דרג שלישי, בגלל השנים האחרונות, בגלל שאיזי שרצקי לא מצא את האיש הנכון שינחיל את האגרסיות ואת הלהט שלו לתוך השחקנים. איזי רצה את קובי רפואה הרבה זמן, ונתן לו הרבה קרדיט בעונה שעברה גם כשהקבוצה היתה חצי רגל בלאומית, וזה מה שיפה אצל איזי: הוא מחליף מהר, אבל לא את מי שהוא סומך עליו.
הטעות של ב"ש עם ויטור
הפועל ב"ש מזייפת בליגה ויש כבר מי שקובע כי מדובר בשתי קבוצות: זו של אירופה וזו של הליגה. יש בזה קצת מהאמת. הפועל ב"ש היא פרזנטציה: לרוכש עתידי, לוועדת האיתור לבחירת מאמן לאומי, לקבוצות שאפשר למכור להם את אקולטסה. הוא אגב משחק וכובש רק באירופה, ומכיוון שהוא פציע, שומרים אותו רק לאירופה. הפועל ב"ש נבנית בעת האחרונה בגלל מצוקה תקציבית. משקיעים בה כדי לגזור קופון עתידי. אין בזה כל פסול, אבל הפועל ב"ש היא לא מכבי פ"ת, היא הפועל ב"ש, אלופת המדינה בין 2016 ל-2018, שלוש עונות ברציפות.
אבל זה יהיה עוול להפיל את תיק ההפסד אתמול רק על האסטרטגיה הניהולית. זה הרבה יותר עמוק. יש באמת שתי הפועל ב"ש: זו עם מיגל ויטור, שנותן לה כל כך הרבה ביטחון, עד שהמגינים נראים מגינים, הקישור האחורי לוחץ וחוטף ושחקני ההתקפה מפרקים הגנות, ויש את זו בלי מיגל ויטור, שהיא קבוצה מבולבלת, חסרת מנהיגות, מבצעת טעויות ונראית נחותה מכל יריב.
כמות המשחקים שמיגל ויטור שיחק עם הפועל ב"ש מאז שהגיע לקבוצה בקיץ 2016, קטנה יותר מכמות המשחקים שב"ש שיחקה בלעדיו. יש לו 69 משחקים ליגה מתוך 148 משחקי הליגה שב"ש שיחקה מאז. ויטור נפצע בעונה השנייה שלו, ומאז הוא מתקשה לייצר רצף סביר של משחקים מבלי לסבול מפציעות משנה. אין בלוף בפיזיולוגיה. נזק משמעותי אחד יוצר נזקי משנה לאורך תקופה. הפועל ב"ש הייתה צריכה למצוא מזמן מחליף לבלם פצוע בן 31 – טוב ככל שיהיה, ומדובר בשחקן שניפה מה-11 של כל הזמנים את ג'קי דקל ואלון בן דור – ולא להישען על הימים שהוא משחק, כי זה מספיק לחצי (אפילו פחות), ופחות מחצי זה לא מספיק.
צפו בהפסד של ב"ש באשדוד
לקלינגר אין בלמים
כששלמה שרף הוריד את ניר קלינגר כדי למלא את מקומו של רן בן שמעון במרכז הגנת הנבחרת, ההסבר היה בדיוק כמו ההסבר של ג'ק מנסל לשאלה למה העדיף את יצחק שום על פני אבי כהן המנוח במרכז הגנת הנבחרת: ניסיון.
ולכן, מדהים לראות איך פעם אחת פעם נדמה כי להפועל ת"א אין בלמים, וגם כשהיא לא סופגת זה בעיקר בגלל השוער שלה ארנסטס שטקוס, וגם בזכות העובדה שהיא מחזיקה בכדור כל כך יפה, שהיריבה לא מגיעה ליותר מדי מצבים כדי להסביר לקלינגר שאין לו בלמים. גם כששיחק בהפועל ובכלל, דגני לא היה ממש בלם, רז שלמה רחוק מלהיות בלם, ואם אדי גוטליב היה בלם ראוי למועדון גדול כמו הפועל ת"א, אולי הוא היה בנבחרת.
אפשר להתווכח עד מחר אם היה מגיע לגוטליב אדום על הכניסה באור אינברום או לא – כשנעל עפה, שופטים יכולים לקבל רושם מוטעה לגבי חומרת העבירה יותר מאשר כוונת העבירה – אבל הדרך שבה ניסה להשתלט על כדור, באמצעות הרמת רגל וללא קשר עין, מה שהותיר את מנואל לופאטה לבד מול שטקוס, אלה סממנים של חוסר אחריות. איזה מאמץ השקיעו קברניטי הפועל ת"א בהבאתו של גוטליב – 140 אלף דולר בעונה – מול הבקרה התקציבית ומולו, עד שכמעט נשכח למה חלק מאוהדי הפועל ת"א לא מת עליו, בלשון המעטה. זה מתחיל ונגמר במחויבות. וחוסר האחריות שלו, במיקום, בניסיון ההרחקה החובבני ובכניסה לתקול בזמן קריטי, יכול בשקט להיקרא גם חוסר מחויבות.
מה דעתך על הכתבה?