צעצוע של סיפור: החיים החדשים של משה גלאם

את משה גלאם אני מכיר יותר מ-20 שנה. אבל הוא מזהה אותי משלב מוקדם הרבה יותר, בעיקר מהשער שבו יושבים האוהדים השרופים של מכבי נתניה. עבור כל אוהד כדורגל, זה יציע 2 בקופסה. עבור אוהדי כדורגל מנתניה, זה "היציע שמתחת למצלמות" – היציע שבו גלאם והחבר'ה מנתניה גרמו לנו להאמין שמכבי נתניה תהפוך, יום אחד, לליברפול.

זאת הייתה תקופה שבה היינו גוזרים את הדגלים, תופרים צהוב לשחור, ומחכים שגלאם יעלה למגרש. שלוש קדנציות קצרות הוא עשה בנתניה, אבל כאילו היה כאן מעולם – מנופף שוב ליציע ומסמן לעבר הלב כדי לומר תודה על השירים ולספק עוד רגע אחד של הנאה בצד שמאל.

בקיר התהילה של מכבי נתניה, אפשר לזהות את שפיגלר, בר, לם, גריאני, חלפון, לביא ומכנס ועוד הרבה כאלה. יש שם גם מגן שמאלי אחד, דוד פיזנטי. אבל יש גם קיר וירטואלי, כזה שאוהדי מכבי נתניה החדשים, ילידי שנות השמונים, מסרבים למחוק. אבישי ז'אנו, משה גלאם, רוסלן לוברסקי – אלה השחקנים שהעריצו כולם. בגלל שכל פעם שאתה צועק להם "תגביה", אתה יודע שהכדור כנראה יגיע לכתובת הנכונה.

"בקיר הלא וירטואלי שלך, אני לא יכול להיות עם הרשימה הגדולה, כי הם שיחקו שם. אבל אני מופיע על הקיר הוירטואלי של בית"ר נתניה, עם שייע פייגנבוים שנתן לי את הדקות הראשונות בדרבי. ושם הייתי חלוץ. בגיל 16 עשיתי הופעת בוגרים, אח, איזו תקופה".

אבל חכו רגע עם ההיסטוריה של גלאם. בכל זאת היסטוריה, כי הילד כבר בן 52. בוא נדבר רגע על ההווה שלו. כשתראו אותו נוהג, יהיה לכם קשה להפנים שזאת העבודה שלו. כשתראו אותו משחק, לא תאמינו שהוא מעדיף מכונית על שלט במקום כדור. באייר הוטסטף, קוראים לה. לא קבוצה מהליגה החמישית בגרמניה, אלא חברת צעצועים. "שיווק של ממונעים וצעצועים, זה מה שאני עושה בגדול בחברה", מסביר גלאם. "אני נהג וגם יש לי מחסן משלי ואני מפיץ את הסחורה בכל הארץ".

קמים מוקדם.
"כל החיים שלי, מתחילת הקריירה, קמתי בחמש וחצי. מקלחת, תפילין ואני יוצא ליום שלי. פעם זה היה לכדורגל, היום לשווק צעצועים. אני נוהג המון, בכל הארץ. מחלק צעצועים לחברות הגדולות".

נותנים כבוד?
"מה זה כבוד, אתה לא מאמין. אני נכנס לסניף של הסטוק, סלפי, ועוד סלפי. אני מחייך ומצטלם. אני גם מאוד אוהב את העבודה שלי, אז זה הולך ביחד. היום אפשר לומר שאני חי את החיים. אף פעם לא הייתי חי בשחצנות. לא נגעתי באלכוהול, בטח לא אהבתי ברים או מועדונים".

אתה רוצה שנדבר על מה כן אהבת?
"הכל התחיל בראיון בטלוויזיה. הייתי אורח באולפן. שאלו אותי מה השחקנים עושים בחו"ל בערבים חופשיים. עכשיו אני, אתה מכיר אותי, אוהב לצחוק. אמרתי שאנחנו יוצאים, מחפשים ספריה עירונית פתוחה בלילה לקרוא איזה ספר".

ותיקנת?"
נו ברור, מה עושים כולם? הולכים קזינו. למה זה פשע? אני שואל אותך. הרי זה ההבדל בנינו לאירופאים. שם מותר הכל והם משחקים כדורגל. אצלנו אוהבים להתעסק בצהוב".

ובריח של הסיגריות.
"וואלה, אני לא מתבייש. מגיל 17 אני מעשן. המאמנים ידעו. שפיגלר, גרנט, שרף – כולם ידעו שאני מעשן. אבל מי נתן להם סיבה להוציא אותי מההרכב? אני יכול לספור על כף יד אחת מספר אימונים שהחסרתי בקריירה. 100 אחוז נתתי ולא הפריע לאף אחד. אמרתי למאמנים שלי: אם אתם חושבים שזה פוגע בי, שום בעיה. תרימו שלט. יאללה, אני בחוץ. אם השחקן נותן לו גולים, מעניין אותו מה הוא מעשן?".

אני מניח שיש לך מלא סיפורים בקנה. אז יאללה.
"באחת הקבוצות שבהן שיחקתי, המאמן קרא לי ולכמה שחקנים. עכשיו הוא, המאמן, מעשן מרלבורו אדום. כולם התפזרו לחדרים, ואנחנו, ארבעת הכוכבים של הקבוצה, נשארים איתו. עכשיו הוא יודע שכולנו מעשנים. אנחנו דופקים ברגליים אחד לשני, למה אנחנו רואים סיגריה ומתים לעשן. פתאום הוא מוציא חבילה מהכיס, זורק על השולחן ואומר לנו: 'קחו, אני יודע'. היינו בשוק".

סיפור הגירושין של גלאם כבר מילא כמה שורות בעיתונים. מאז הוא לא התחתן, אבל יש לו ילדה בת 12. הוא חי במושב צור משה, מתחבר לאווירה ולשקט. "אני בא הביתה אחרי יום עבודה, עם הלבד שלי. באמת כיף", הוא מסביר.

ורואה איזה משחק טוב.
"אני לא רואה משחקים כבר המון שנים. גם כשהייתי בא לפרשן בטלוויזיה או לרדיו, הייתי רואה תקצירים לפני. כי אני פשוט לא רואה".

מה מעצבן אותך?
"גדלתי על ערכים אחרים בכדורגל. על עבודה קשה. הגעתי לאן שהגעתי בזכות הרצונות שלי והעבודה הקשה שלי, בלי דחיפה של אף אחד. בשנים האחרונות לא הכל טהור. הטכנולוגיה שהצטרפה, אני לא מתחבר לזה. בולשיט. השחקן הישראלי הוא בולשיט. מנטליות ותרבות שלא דומים לאירופה. יש לי מספיק הופעות בנבחרת ומשחקים בגביעי אירופה השונים, התאמנתי בבורוסיה מנשנגלדבאך וכמעט חתמתי, אבל התגרשתי באותה תקופה ולא התאים, כדי לומר לך שזה שונה. לאחרונה פגשתי איזה יו"ר של קבוצה. אמרתי לו: תגיד, ה-GPS שלכם, אם אתה מגלה ששחקן לא רץ מספיק, מה אתה עושה? הוא אומר: המאמן כושר מקבל נתונים, מעביר למאמן הראשי והוא הולך לבצע חילוף. שאלתי אותו: ואם הוא המשחק נעצר לכדור עונשין, הוא נוגח ונותן גול? אז אומר לי שאולי לא מוציאים אותו. אז הבנתי הכל".

גם השחקנים מהפארק דה פראנס חושבים כמוך?
"לאחרונה עשו עלינו סרט. בעקבות הניצחון על צרפת. ישבתי ליד רוני רוזנטל כדי לצפות בניצחון ההוא על צרפת. פעם ראשונה התמקדתי בלראות את המשחק על מסך גדול. שיחקנו בקצב מטורף ובדקה ה-10 רוני עוצר ואומר לי: אתה שם לב לקצב משחק? אמרתי לו שכן. הוא עונה: 'המשחק לא נעצר, תקשיב טוב, בכדורגל של היום, בדקה הזאת השחקנים כבר מקיאים'. פעם שידרתי ברשת ב'. אני יושב לפרשן בסמי עופר ואומר לשדר שלידי: 'תקשיב, יש כאן 30 אלף? איך הם מפסידים כל משחק? איך אפשר להפסיד בכלל?'. מכבי חיפה הביאה כמה מאמנים שרובם פוחדים לא להפסיד. הפכו את ה-DNA של מכבי חיפה"

צפו בניצחון של ישראל בצרפת

מה עם ספר?
"זה קטע, לפני כמה שנים הציעו לי לכתוב אוטוביוגרפיה. ואני, יש לי וואחד סיפור. תשעה אחים ואחיות, אמא שלי גידלה אותנו לבד. חוץ ממני, הבעייתי מהכדורגל, כולם מלומדים. הציעו לי סכום אסטרונומי. אמרתי להם שאני מוכן, שכל מה שאני אומר אמיתי, אבל בלי שמות. הם לא רצו".

מה עשית?
"תלמד משהו עליי. לא אמכור אף אחד בשביל כסף. שנאת חיי זה מלשנים ולקקנים, אותם אני לא יכול לראות. הסרט הכי טוב בחיים שלי זאת העבודה שלי. היום אני מאושר ואוהב את מה שאני עושה".