ניצנים של תפיסת עולם ערכית: על מעברו המסתמן של אצילי למכבי חיפה

יכול להיות שהשנאה של כמה מאוהדי מכבי חיפה ליעקב שחר גברה אצלם על הרצון לזכות באליפות ראשונה מזה עשר שנים, אבל בימים האחרונים אפשר לראות ניצנים של תפיסת עולם ערכית בקרב אוהדי הקבוצה.

האוהדים שמתווכחים מי מבין השתיים – מכבי ת"א או מכבי חיפה – היא מכבי, אוהדים שחלקם הגדול לא גדל בחיפה והפך להיות ירוק בזכות סדרה נפלאה של הצלחות, בארץ ובאירופה, התחילו לגדל ערכים, לפתח אידיאולוגיה, התחילו לפרגן גם ליריבה השנואה, או לעומד בראשה.

בשורה התחתונה, יש אוהדים של מכבי חיפה שמעדיפים שעומר אצילי לא יהיה אצלם כיוון שמכבי ת"א – או נכון יותר מיטש גולדהאר – ויתרו עליו בעקבות פרשת "הכדורגלנים והקטינות".

גם אם מדובר במספר זניח של אוהדים, וגם אם מדובר בהתחקות אחרי מכבי ת"א, ואולי גם התרסה כלפי שחר, יש כאן אמירה גם כלפי אוהדי מכבי ת"א: אנחנו מכבים, אתם מכביסטים. וזה לא אותו דבר.

ייאמר מיד, עומר אצילי (ודור מיכה) לא ביצע שום עבירה שכתובה בספר החוקים. יש שופטים בירושלים, גם בתל אביב, והם החליטו שאין אפילו בסיס לכתב אישום. גם השאלה המוסרית אינה רלוונטית: לא פוסלים מועמדות של אדם לעבודה רק כי בגד באשתו, או חיפש מין מזדמן עם מעריצות. לא היה פה תום לב אבל גם לא מדובר ביוצאים מן הכלל. זה הענף, אלה מייצגיו, הם פשוט נחשפו. 

בראש ובראשונה יש כאן עניין מקצועי. שחקן כדורגל מקצועני, במועדון כדורגל רציני, לא צריך להסתובב במקומות כאלה, לחפש או להיחשף להזדמנויות מיניות, או להתעסק בחוקיות מעשיו, גם אם מדובר בזמנו הפרטי. יש מסגרת, היא מחייבת, היא דורשת, היא מקום עבודה

שחקן כדורגל מקצועני לא מגיע לאימון ובזה תם חלקו. הוא חי את מקום עבודתו 24/7. חיים ספורטיביים, תזונה נכונה, מנוחה נכונה, שמירה על ערכי המועדון, שמירה על החוק, תרומה לקהילה. שחקן חתום על קוד אתי, ובקוד האתי יש סעיפים שלא בהכרח נוגעים לחוק הפלילי, אלא נוגעים לדרישות המועדון.  

אם גולדהאר החליט שעומר אצילי ודור מיכה לא מתאימים לרוח המועדון שנמצא בבעלותו, זה היה כנראה מעבר לשאלת חוק או מוסר, אלא למידת ההתאמה של אדם למקום עבודה. לא צינון של מספר חודשים בקפריסין, לא הבעת חרטה, גם לא החתמה של אחד השחקנים במועדון גדול אחר, אמורים לשנות את ההחלטה שלו. זו תפיסת עולמו.

ההערכה אליו – רק בגלל אמות המידה שלו – לא צריכה לבוא רק מצד מתנגדי יעקב שחר, אלא מכולנו. זה אולי צדקני, אבל זה עקרוני. ובכדורגל המקצועני נדירים המקרים שבו העיקרון גובר על החתירה להישגים.  

ומעבר להכל נשאלת גם השאלה: האם יתרון של שש נקודות בפסגה, בליגת קורונה די חלשה, שבו האלופה מקרטעת ואין באמת יריבות לאליפות, עם סגל מפלצתי ומוכשר, מחייבת פתאום להחתים שחקן שיש לחיפה כמוהו, בוודאי שחקן שמרחפת מעליו עננה?