עבר לפרק ב': לאן נעלם אבי סטרול?

אבי סטרול רק בן 40, אבל למרות שפרש ממשחק פעיל בגיל 38 וחצי, נדמה שבלם העבר של מכבי תל אביב ובלם נבחרת ישראל נעלם מנוף הכדורגל. אז מה עושה היום בוגר מחלקת הנוער של הצהובים, ששימש גם כקפטן הקבוצה הבוגרת, זכה עמה בשתי אליפויות ובשלושה גביעי מדינה ולבש בין היתר גם את המדים של מכבי נתניה ולוקרן הבלגית?

"אני שותף בחברת נדל"ן, חברת יזמות שבונה פרויקטים למגורים בבת ים, בראשון לציון וברמת גן", מספר סטרול גבה הקומה. "אני מחוץ לכדורגלן כמעט לחלוטין, החלטתי לעבור לפרק ב' בחיים. זו החלטה שלקח לי הרבה זמן לגבש, אבל הלכתי עליה בלב שלם".

מה נותר לך מהתקופה ככדורגלן?
"למשחקים אני לא הולך כבר זמן. לפני הקורונה, שיחקתי פעם בשבוע עם קבוצת הוותיקים של מכבי תל אביב, שאותה מנהל בועז רימון והיא לא משחקת בליגת הוותיקים, אלא רק במשחקי ידידות. כיף להיות על הדשא עם שמות גדולים כמו אמיר שלח, יוסי בניון, אופיר חיים, יעקב הלל ואורן זיתוני. הקורונה קטעה את המשחקים, שהם שעות של כיף, זיכרונות וסיפורי עבר".

עם איזה שחקנים אתה שומר על קשר?
"מעל כולם עם אייל ברקוביץ', על בסיס יומיומי. אני מדבר ונפגש עם אופיר חיים, תמיר כהן ואלירן עטר, אולי עם אחד או שניים נוספים".

מה העונה הכי זכורה ודרמטית שהייתה לך?
"אין ספק שבשבילי ובשביל כל אוהדי מכבי תל אביב, זו עונת האליפות עם ניר קלינגר. הגענו למחזור הסיום במרוץ משולש עם מכבי חיפה והפועל תל אביב. זה היה אולי אחד המחזורים הכי דרמטיים בכדורגל שלנו. שיחקנו נגד הפועל פתח תקווה, שבאישור מכבי חיפה העבירה את המשחק מאצטדיון האורווה לרמת גן. חגורה צהובה ענקית של 45,000 צופים הקיפה את המגרש. מכבי חיפה שיחקה במקביל נגד מ.ס אשדוד ומהיציעים העבירו לנו שהם קרקסו אותה 0:5. אנחנו לא שיחקנו טוב, פ"ת החמיצה גול בטוח והאליפות כבר הייתה בדרך לכרמל, כי תיקו לא היה מספיק לנו. ואז הגיע ראובן עובד עם רגע קסם שלו, ניצחנו 0:3 וזו הייתה אליפות ענקית, של פרץ רגשות אדיר וחיבור בין השחקנים לאוהדים".

איזה משחק גרם לכם להאמין שתזכו באליפות?
"מבחינתי, המשחק נגד מכבי חיפה בקרית אליעזר. הכותרת הייתה ההחלטה של קלינגר לספסל את הקפטן אבי נמני, דבר שהיה נחשב לאסור במכבי תל אביב וגרם לבלאגן גדול. ניצחנו 2:3 אדיר ומשם דהרנו לזכייה בתואר".

ואחר כך הגיעה גם ההעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות.
"הוגרלנו נגד הגדולות של אירופה: באיירן מינכן, יובנטוס ואייאקס אמסטרדם, חלום של כל שחקן וכל אוהד. המשחק הכי זכור לי היה נגד באיירן מינכן, שנערך בערב ראש השנה ולא היה ניתן לדחות אותו. למרות החג הגיעו למעלה מ-35,000 צופים שדחפו אותנו. חבל שפנדל הזוי וטעות של ג'ון פנסטיל הביאו להפסד שלנו. גם הניצחון 1:2 על אייאקס באצטדיון רמת גן היה מרגש, עם הצמד הבלתי נשכח של ברוך דגו".

ואז הסתיים פרק ועברת למכבי נתניה.
"וואו, שתי עונות בצמרת. לירן שטראובר היה שם ועוד שחקנים נהדרים, הרגשתי שאני בכושר מעולה ונהנה מכדורגל".

היה שם גם שחקן צעיר מנצרת עילית.
"נכון! (צוחק) איתי שכטר הגיע אלינו מנצרת עילית והיה האיש המרכזי בחדר ההלבשה. שכטר הוא ברכה לכל מועדון אליו הוא מגיע".

בהמשך הגשמת את החלום לצאת לאירופה.
"נציגים מלוקרן בלגית ראו אותי משחק במכבי נתניה וכך נפתחה הדלת להפוך לליגיונר. היה קל להתאקלם שם, היינו מושבה ישראלית קטנה יחד עם עומר גולן ויואב זיו, שגם איתם אני שומר על קשר".

ואז נמני התקשר אליך, בכובע של המנהל המקצועי במכבי תל אביב.
"נכון. אבי נמני הציע לי לחזור לישראל, אבל אלו היו שנים של פציעות ומיעוט בדקות משחק. הייתי יותר פצוע מאשר שותף למשחקים. הפציעה הכי קשה הייתה כשנשבר לי זיז באזור הברך, זה דרש תקופת החלמה ארוכה והרבה סבלנות".

כואב לך שערכת רק 15 הופעות בנבחרת ישראל?
"הנבחרת היא פספוס ענק שלי. עם עובדות אי אפשר להתווכח, באותם זמנים לא אהבתי להגיע לנבחרת. חשבתי כמו ילד קטן, זו אשמתי בלבד כי כל מאמני הנבחרת האמינו. טעויות עושים בקלות ומשלמים עליהם בריבית. היום אני מאוד מצטער על מה שעשיתי בזמנו".

מי החלוצים הכי גדולים שהתמודדת נגדם?
"מבין האירופאים אזכיר את זלאטן איברהימוביץ', רוי מקאיי ודידייה דרוגבה. ממי הכי התרשמתי בישראל? את אופיר חיים תכתוב ראשון, שלא ייפגע. אציין את איגביני יעקובו הנהדר, אנדז'יי קוביקה ואיך לא – איתי שכטר".

מי הבלמים הגדולים ביותר בתקופתך?
"אריק בנאדו, גדי ברומר, אמיר שלח וטל בן חיים. הם הבינו מצוין איך בלם צריך לשחק ואיך להשפיע על המשחק הקבוצתי".

אחרי הקדנציה השנייה במכבי תל אביב, סיימת את הקריירה בעירוני רמת השרון ובהפועל ראשון לציון.
"הייתי בן 35 וחצי והבעלים של ראשון לציון, אייל ברקוביץ', רצה שאגיע לקחת תפקיד ניהולי. אמרתי לברקו שאני אוהב לשחק כדורגל ובגלל הגיל שלי הוא חשב שאני צוחק, אבל הייתי רציני ושיחקתי עוד שלוש שנים שם, עד שתליתי את הנעליים. היום זה נוסטלגי להיזכר בימים הראשונים בקריית שלום. מאחל לכולם רק בריאות".