פרישה ממשחק פעיל היא סוג של מוות, מוות ספורטיבי. אתה יכול לפרוש בגלל הגיל, כשאין לך כוח להתאמן יותר; אתה יכול לפרוש בגלל פציעה, וזה ייחשב לך מות גיבורים, בוודאי אם כבשת במשחק האחרון שלך (אוחנה, עטר); אבל הכי גרוע זה לפרוש כי אין לך ביקוש, לפחות כפי שהתרגלת לו.
גילי ורמוט לא היה זכאי לפרישה שכזו. אני בטוח שאם היה מגדל פתאום אסרטיביות – מהסוג שלא נזקק לו בקריירה שלו – הוא היה מוצא את עצמו בליגת העל. אולי לא במועדון גדול כפי מידותיו, אבל במקום שמשלם משכורת מכובדת, גם בגיל 35.
תחשבו על השחקן שאת המספר שלו נשא ורמוט על גבו בגאווה, שלום תקווה, מי שהפך בערוב הקריירה שלו לשחקן ה-12, הרבה לפני שהשם הזה הפך להיות שם נלווה לחוג אוהדים מסוים. תקווה זכה בדאבל שלו בגיל 35. ורמוט נשכח אי שם אחרי תום עונת הקורונה, ואיש לא נזכר בו כי מעולם לא בלט, גם כשהיה השחקן הטוב ביותר בישראל.
זה קרה בתחילת העשור הנוכחי, כשהוביל את הפועל ת"א לעונת הדאבל השנייה שלה. היו שם הרבה שחקנים טובים, בהפועל ת"א של עונת 2009/10 – אניימה החתול, דה סילבה האלגנטי, זהבי הצעיר, שכטר הכובש – אבל אף אחד לא היה כמו ורמוט. "מספר 14, המאסטרו, גילי ורמוט", היה מגלגל על הלשון פוגל אליאס, הכרוז המיתולוגי של הפועל ת"א, כשהיה מכריז עליו. לאף אחד הוא לא הדביק כינוי, רק לורמוט.
אלי גוטמן היה זה שהעלה אותו לבוגרים בעונת 2002/3, בהפועל חיפה, בליגה הלאומית. גוטמן גם היה זה שהחזיר את ורמוט מבלגיה והפקיד בידיו את הפועל ת"א בסוף העשור הקודם. שחקן שמוצב באגף, אבל חותך למרכז; שחקן שמחכה ששחקן הגנה יגיע אליו ובדיוק מילימטרי מוצא שחקן פנוי שנכנס לשטח הפרוץ; שחקן שימצא בכדור גאוני את חברו להתקפה.
לא היו לו מספיק שערים בקריירה וגם לא מספק בישולים כדי להיות המוסר הטוב בהיסטוריה, אבל תמיד היה נדמה שהוא מסוגל לחסל יריב בהבלחה. אני זוכר רבע שעה אחת שלו בסטאדיו דה לוז', במשחק הפתיחה של הפועל ת"א בליגת האלופות מול בנפיקה ליסבון. הפועל הפסידה 2:0, אבל לא נפלה מיריבתה לרגע והיו רגעים שוורמוט פשוט רקד במגרש. טלטל את השומרים שלו, העביר מרגל לרגל, ביצע הטעיות גוף, נכנס בין שחקנים. אנחנו מתרפקים על שחקן כזה או אחר שנהג להתל ביריביו עד כדי התעללות, ורמוט היה כזה והוא היה פה עד לפני רגע.
סיפור האהבה של גילי ורמוט והפועל תל אביב pic.twitter.com/cPdlL8UoY3
— sport1 (@Sport1_Sport2) December 30, 2020
נדמה שהקריירה שלו התחסלה ביום שעבר למכבי ת"א, יממה לאחר שענד את סרט הקפטן של הפועל ת"א בדרבי התל אביבי. עד היום אני לא בטוח מה היה שם יותר: רצון של הפועל ת"א תחת חיים רמון להיפטר מהחוזה שלו, או רצון של ורמוט לנטוש את הספינה, אבל זה מסוג המהלכים שמקעקעים את הקריירה שלך. תשאלו את איציק אנגלנדר, את ראובן עטר, את לואיס אנריקה, תשאלו אפילו את אייל גולן. הכדורגל המקצועני מתיר לסמלים לחצות כביש, הקהילה לא.
וזה קצת עצוב ששחקן פורש כשהוא בריא ולמרות שרצה להמשיך לשחק, וזה גם לא מגיע לו. היו לו כל כך הרבה רגעים שהמועדון עיצב לו את הקריירה ומעט מאוד רגעים שהוא עיצב את המועדון. והגיע לו יותר כי היה לו כישרון מופלא, ויכולת לענג צופים, וגם את ניצוץ הגאונות הזו שמנצח משחקים. הגיע לו יותר כי הוא היה באמת מאסטרו.
מה דעתך על הכתבה?