הדשא של השכן: על מהות הקשר בינינו לבין הכדורגל בקפריסין

שלושה שחקנים ישראלים בכירים חתמו בתחילת העונה בשתי קבוצות קפריסאיות גדולות, אבל לרגע לא היה נדמה שהם מתכוונים לשחק שם. יותר מזה, לא נראה שהקבוצות שהחתימו אותם ציפו מהם שישחקו. זאת לא מערכת יחסים שמקובלת בין קבוצות שהחתימו שחקנים ובין שחקנים שחתמו בקבוצות. לא נדרשת מהשחקנים תמורה, גם לא תרומה מקצועית. הקבוצות לא מתעקשות, השחקנים בעצם מונחים שם. שניים מבין השלושה נמצאים בגלות זמנית, שתכף מגיעה לסיומה. הם יושבים וממתינים עד שהעניינים יסתדרו והם יוכלו להיקלט מחדש בקבוצות ישראליות. אין להם צורך להוכיח דבר לקבוצות הקפריסאיות שהחתימו אותם. זה מקובל גם על הצד השני.

שלושת הישראלים נמצאים כאן כדי לקבל קצת שקט. מי שזקוק לשקט לוקח אותו בקפריסין, זו תחנה לפוסט־טראומטיים שמגיעים כדי להירפא. הטאלנט הישראלי מגיע לכאן כדי להשתקם, ללקק את הפצעים, לא כדי להתפתח. קפריסין לא תקדם לו את הקריירה, היא לא תיחשב לפרק האירופי בקריירה שלו, הוא לא "ליגיונר" כשהוא משחק בקפריסין ומוזמן לנבחרת, קפריסין לא נחשבת, זה לא אירופה.

בפעם הראשונה שתי הנבחרות נפגשו במוקדמות מונדיאל צ'ילה 1962. ישראל השיגה תיקו בחוץ וניצחון ביתי 1:6. זה היה ניצחון גדול על יריבה קטנה, אבל האופוריה שבה הוא התקבל שיקפה את מה שהכדורגל הישראלי חשב אז על עצמו. ניצחונות כאלה הרימו אותו. נראה שהיה פחות נפוח ותובעני מזה של היום. 30 שנים הנבחרות לא נפגשו בשום מסגרת. ישראל התקבלה לאירופה בשנות ה־90 ופגשה את קפריסין, שכבר הייתה באירופה וקדמה לה.

שלמה שרף הוביל את חידוש המפגשים עם קפריסין. הכישרונות ששרף הנהיג אכלו קש במפגשים בין הנבחרות, קבוצות ישראליות התקשו מול יריבות קפריסאיות במסגרות האירופיות, אבל בכדורגל הישראלי הלכה והתבססה תחושה של עליונות מולדת מול הקפריסאי; הם ים תיכונים – לא בלקניים, אין להם את הגנים, לא את המתקנים, לא את המסורת, הם קטנים, הכדורגל שלהם נחות. נראה שזה הכדורגל היחיד שהישראלי מרגיש נוח מולו, נגד קפריסין הישראלי מרגיש בבית.

אנדראס מיכאלידיס הוביל את הדור הראשון של הקפריסאים מול הדור של שלמה שרף. הוא התקשה להבין איך בני אדם שנולדים בכזאת סמיכות יכולים להיות כל כך שונים באופיים. הוא חשב שהשחקנים הישראלים נפוחים וחסרי מודעות, הוא סימן לעצמו לעקוץ אותם ולא פעם גם עקץ. הוא ושלמה היו חברים טובים. אני חושב ששלמה הוא הישראלי הכי קפריסאי שיש.

ובפרמטרים המדידים, אין בסיס לתחושת העליונות של הכדורגל הישראלי ביחס לקפריסאי. שתי הנבחרות מסתובבות סביב המקום ה־100 בדירוג פיפ"א. הקבוצות הקפריסאיות, בהסתמך על תוצאות חמש השנים האחרונות, נמצאות החל מהמקום ה־57 בדירוג אופ"א, הישראליות מתחילות במקום ה־71.

אנשי מקצוע מישראל, מאמנים ושחקנים, נשפכים לקפריסין ומדברים על שקט שמסייע להם לחזור לעצמם ולהחלים מפצעיהם. הם לא מדברים על מימוש קריירה וקידומה. השקט שהם מקבלים הוא תקשורתי, לא תעסוקתי. אף אחד לא מתעניין בהם, לא מתקשרים מהמדיה ומשתפים אותך בעניין מעמדך, אין את העינוי שקודם לפיטורין – אלה מתרחשים באבחה אחת, מקבלים פיצויים, הולכים הלאה, כאילו לא היית.

מאמן ישראלי תמיד יכול למצוא קבוצה קפריסאית, כך גם שחקן ישראלי. שחקנים אוהבים להיות שם, הכסף לא רע, אם כי לא תמיד בזמן, אבל לא משהו ששונה משגרת החיים שלהם כאן. קפריסין זו תחנת מעבר שטוב להיות בה לפרק זמן.

בחישוב הכולל שהוא עושה, הכדורגל הקפריסאי שמח לקלוט את השחקן הישראלי. ההוצאות עליו נשטפות בזרם ההוצאות הכללי על המוני שחקנים זרים. הכדורגל המקומי תלוי בזרים, הוא לא מטפח כישרונות מקומיים, הוא לא מאמין בהם. חיים שם מיליון בני אדם ועד שיגדלו שחקני כדורגל, הם מעדיפים להביא אותם מוכנים.

קבוצה קפריסאית מתירה ל־17 זרים לשחק בשורותיה וכדי לאסוף 17 היא עוברת כל שנה על פני 25. הישראלי זה רק עוד שם על הפיירול למשך כמה חודשים עד שילך הלאה, הם אוהבים את התנועה הערה שסובבת את השוק שלהם, התנועה הערה נותנת להם את התחושה שהכדורגל שלהם קיים, ובישראל יש הרבה מאוד סוכני שחקנים שתקועים עם הסחורה וטוב לפרוק אותה מפעם לפעם, טוב שיהיה נמל לעגון בו לזמן מה. הסוכן קליינט בנמל.

הכדורגל הקפריסאי מוצף בזרים – מפורטוגל, מאנגליה, מספרד, מכל מקום. שחקני כדורגל סבירים, חלקם בוגרי אקדמיות שפעם היו להם שאיפות וסופם שהגיעו לקפריסין. על המגרש מתקבלים מקצוענים קשי יום, שמרוויחים את לחמם ויכולים להתגלות כיריבים קשוחים. זו זירת משחק שלא תובעת הרבה אבל מאפשרת להתבלט, היא יכולה לסייע לשחקן להרים את המספרים שלו, אולי מישהו יראה, אבל לא דוחפת אותו, היא מאפשרת לו להיות נובאדי אם הוא בוחר בכך. הליגה הזאת מציעה המון אפשרויות ומתאימה למגוון של מצבי רוח. לא בא לך לשחק – שב, שתה משהו.

עסקי הכדורגל בקפריסין הם באווירת נמל, מטענים מועמסים ונפרקים, הרגולציה מתירנית, השוק פתוח, התנועה שוקקת. שחקני כדורגל וקבוצות מתקשרים בנישואי קפריסין, הלאה מי הבא בתור. לתוך ההמולה הזאת נקלעו עומר אצילי, דור מיכה ובן שהר.

הרבה מאמנים ישראלים עבדו שם: ניר קלינגר, יוסי מזרחי, רוני לוי, רן בן שמעון, אייל לחמן, אלי גוטמן, יצחק שום. כולם הגיעו מאותן סיבות. קפריסין יכולה לקדם מאמן ישראלי. הוא מצליח שם ויכול גם להגיע לבית"ר ירושלים. בן שמעון עשה קריירה בקפריסין, ג'קי בן זקן עקב אחריו, לא פספס אותו, בן שמעון נמצא ראוי לאשדוד אחרי שלקח בקפריסין אליפות ואימן את הנבחרת. אחרי קפריסין, בן שמעון נראה באשדוד כמו חדש.