השבוע עבר כתר האליפות באנגליה 57 קילומטר מזרחה, בנסיעה רגועה על כביש 62M מליברפול לעיר הסמוכה והשנואה מנצ'סטר. ליברפול, אלופת הפרמייר ליג היוצאת, נכנעה כמעט בלי קרב למנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה במה שהיה לכאורה משחק העונה ובפועל היה המשחק שסימל יותר מכל את עומק המשבר המקצועי שנמצאת בו ליברפול.
כבר הרבה זמן שהכתובת מתנוססת על הקיר, או במקרה הזה – על הקופ. ליברפול של השנה היא לא קבוצה טובה, בלשון המעטה. למען האמת, מהמחזור הראשון זה היה ברור. לידס, העולה החדשה לפרמייר ליג, הגיעה לאנפילד, ובדקה ה־33 התוצאה הייתה 2-3 לליברפול, וכולם התלהבו: איזה כדורגל מרהיב משחקות שתי הקבוצות. במחצית השנייה, כשלידס השוותה ל־3-3, כבר עלו וצצו כמה מחשבות מוזרות, אבל בדקה ה־88 מוחמד סאלח כבש בפנדל, ליברפול ניצחה ואפשר היה לעסוק בהדחקה, ולדמיין שאלופת 2019/20 – הקבוצה שרגע לפני שהקורונה סגרה את העולם לשלושה חודשים הייתה במרחק של שתי נקודות מאליפות מוקדמת והיסטורית אחרי 30 שנה – עדיין איתנו.
ובכן, היא לא. במחזור הרביעי של העונה הכל התפוצץ, כשליברפול, עם שלושה ניצחונות רצופים, הגיעה לברמינגהם וחטפה 2:7 מאסטון וילה. נכון שבעונת הקורונה כל תוצאה נשמעת לנו אפשרית, אבל הלו, אתם ליברפול, אתם אלופי אנגליה המכהנים, באיזה קטע אתם חוטפים שביעייה?
יורגן קלופ עוד ניסה להתייחס לזה כמו אל מכה קלה בכנף, אבל במחזור הבא, בדרבי מול אברטון, המכה לא הייתה קלה ולא הייתה בכנף אלא בצריח – וירג'יל ואן דייק, שסימל יותר מכולם את השינוי בליברפול מאז רכש אותו קלופ בסכום שיא של 75 מיליון ליש"ט בדצמבר 2017, נפצע כבר בדקה השישית של המשחק וגמר את העונה. הוא נותח לאחר מכן בברכו ונגזרו עליו שמונה חודשי היעדרות מהמגרשים, כלומר נפגוש אותו רק בעונת 2021/22 ולא ברור באיזה כושר ובאיזו חדוות משחק הוא יגיע.
למעשה, מהמחזור החמישי ליברפול נאלצה להסתדר בלי אחד משני השחקנים החשובים ביותר שלה בעידן קלופ. השני הוא מו סאלח, שבינתיים, למרות הצרות מאחורי הקלעים, עדיין מספק את הסחורה וכנראה יגמור את העונה הנוכחית עם יותר שערים מבעונת האליפות. למי זה בדיוק עוזר? לא ברור. עם שלושה הפסדי בית רצופים, לראשונה מאז 1963 – שנה לפני שביל שאנקלי זכה עם המועדון באליפות הראשונה מתוך 13 שיבואו ב־26 שנים – מה הפלא שבאנגליה כבר מסתלבטים על כך שהמייטי רדס יחגגו אליפות עם קהל רק בעוד עוד 30 שנה?
יורגן קלופ התפרץ על שליח ספורט1 אחרי התבוסה
קשה לדמיין איך הייתה נראית העונה של ליברפול אם ואן דייק לא היה נפצע. אי אפשר להמעיט בערכו ובתרומתו, אבל חשוב לזכור שהוא היה על כר הדשא בתבוסה באסטון וילה וגם במשחק פתיחת העונה מול לידס. נראה שהפציעה של ואן דייק היא תירוץ נוח – לא יותר – למשהו אחר שעובר על ליברפול. התחושה היא שאף על פי שעברו 30 שנה מאז שהייתה בעונת פוסט־אליפות, הקבוצה והעיר עדיין לא השתחררו מהטראומות של סוף האייטיז ולמעשה, בליברפולית, השנה היא 1991, וקני דלגליש ההיפסטר עומד על הקווים.
והאמת, אם מסתכלים על הכל במבט רחב יותר, אולי יש הסבר אחר. תהליך הבנייה של ליברפול כקבוצת כדורגל אימתנית במחצית השנייה של המאה ה־20 נכרך בבנייתה של העיר כמעצמה תרבותית. הביטלס והמפלצת שביל שאנקלי בנה לבלבו באותן שנים; השלב הבא היה ההפיכה של העיר למעוז ההתנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה – קודם זו של ג'יימס קלהאן ואחר כך וביתר שאת זו של מרגרט תאצ'ר, כשבמקביל הקבוצות של בוב פייזלי ודלגליש מפרקות את הליגה ומככבות באירופה; המיאוס באנגליה השבעה מהפוזה הליברפולית בא במקביל לשני האסונות שעיצבו את עתידה של הקבוצה עד היום – הייזל ב־1985 והילסבורו ב־1989; ונכון, הקבוצה זכתה שלוש פעמים באליפות בין הייזל למונדיאל 1990, אבל זה כבר לא היה זה. ההשעיה מאירופה עשתה את שלה, והטראומה שהכתה בעיר אחרי הילסבורו העלימה כמעט לחלוטין את הקסם שממנו נהנתה במשך שלושה עשורים.
נדרשו לליברפול – הקבוצה – שנים ארוכות מאוד להתנתק מכל זה. לחיות בתוך הקהילה, להמשיך לזכור את 96 הנספים בהילסבורו, לנשום את הגאווה המקומית ואת האגדות של משחקי ליגת האלופות בערבי רביעי באנפילד – אבל לא להשתעבד לכל זה. השחרור כמעט הגיע בעונת 2013/14, אבל פרץ הרגשנים והרומנטיקנים שהציפו את העיר לכבוד האליפות הממשמשת ובאה נעלם באבחה אחת עם ההחלקה של סטיבן ג'רארד מול צ'לסי – אותו סטיבי ג'י שאיבד את בן דודו באסון הילסבורו וגם מהמשקל שלו הייתה ליברפול צריכה להיפרד כדי שתוכל לנשום קצת. בסוף זה הגיע. עם סגל שכמעט לא קשור לטראומות הבסיסיות של העיר והמועדון, מאמן זר ובעלים אמריקאיים, ליברפול הבשילה לקראת חירות מושלמת והצליחה לעשות את זה בעונה שעברה, כשכבר באמצע העונה היה לה פער נקודות מטורף על המקום השני. האליפות הייתה ביד, היריבות נכנעו, הכל קרה בדיוק 30 שנה אחרי הפעם האחרונה – בליברפול מתים על סמליות – ורוני רוזנטל התראיין בערך 300 פעמים בשבוע. הנה הם חוזרים.
העניין הוא שבדיוק הגיעה הקורונה, עם כל הרע שהביאה איתה מלבד נזק רפואי. אז הליגות הוקפאו ולא רק הן – האנושות כולה נכנסה להולד בין מרץ למאי. ומי אחת הערים שנפגעו אנושות מהמשבר שיצרה הקורונה? רמז: עיר לא עשירה במיוחד בצפון-מערב אנגליה. המכה הייתה אדירה, ולעיר, שקיצצה 63% מהתקציב שלה בין השנים 2010 ל־2019, לא היה שום סיכוי לשרוד אותה. וכך באביב מועצת העיר הגיעה לסף חדלות פירעון. זה השפיע כמובן על כל אזרח ואזרח בעיר, וגם על קבוצת הכדורגל המובילה שלה, ששחקניה נרתמו מיד לסייע לקהילה עם חלוקת סלי מזון ועזרה הדדית ומה לא, ואם עוצמים את העיניים ונותנים לזה רגע, מיד אפשר לראות את ברוס גרובלאר ואיאן ראש עוזרים לזקנה לחצות את הכביש ואת ג'ון בארנס ואלן האנסן באים לנחם אבלים אחרי הילסבורו.
הקהילה, שליברפול כל כך הייתה צריכה לברוח מהאחיזה שלה, שבה והידקה את הלפיתה על הגרון של הקבוצה. והפעם באופן מוזר במיוחד: כשהמשחקים חודשו, זה קרה מול אצטדיונים ריקים. אף אחד לא בא. לא היו פרצופים מוכרים או שלא בשורה הראשונה של הקופ, לא שרו "She loves you" ביציע וה-"You'll never walk alone" המפורסם לא הרעיד את אנפילד רגע לפני פתיחת המשחק (אם כי ה"You'll never work again" של אוהדי היריבות בהחלט נראה כמו תחזית ריאלית לעיר עצמה). במקום שליברפול הקבוצה תיקח את ליברפול העיר קדימה, נראה שקרה בדיוק ההפך.
אוהדי ליברפול במדריד בגמר ליגת האלופות
אז למרות הפציעה של ואן דייק, יש מצב שמה שקרה לליברפול זה שבסך הכל היא שכחה את כל מה שקלופ והסגל האאוטסיידרי והבעלים היאנקים לימדו אותה, וחזרה להיות מי שהיא באמת: קבוצה מהאייטיז עם תסביכים שמתאימים לעשור הזה. הפופולרי שבהם: היכולת לא לזכות באליפות בק טו בק (ואגב, ליברפול דווקא זכתה בשלוש רצופות בין 1982 ל־1984). ליברפול נראית כרגע כמו מכבי נתניה של 1983/84 או מכבי חיפה של 1989/90 – קבוצה חזקה עד גבול מסוים, אבל בטח לא כזו שיכולה לזכות באליפות. לא יכולה – וסגורה על זה מספיק כדי להפסיד בבית 4:1 לאלופה הנכנסת.
מה דעתך על הכתבה?