אחרי כמה חודשים בוושינגטון וויזארדס נראה שאפשר לסכם את הקריירה של דני אבדיה שם ולקבוע בצורה נחרצת שההישג הכי גדול שלו הוא הדמות של אבא שלו, זופי, ב"ארץ נהדרת". אלי פיניש מגלם שם יוגוסלבי קשוח שלועס פגרי פגזים לארוחת בוקר, ומסביר איך דני שלו הגיע ל־NBA, בזמן ש"בן שלכם, דקל וקנין" הוא חתיכת ילד מפונק ומאותגר. זה באמת מצחיק, אבל גם קצת נכון.
הטעות היחידה היא שפה בארץ מתעסקים באבדיה אנשים שהם לא בן שלנו דקל וקנין, אלא גרסה מעט יותר מעצבנת: עיתונאים ישראלים. ומה תקשורת הספורט בישראל אוהבת יותר מכל? לחרוג מפרופורציות. בכוח, בכל הכוח, בלי לראות בעיניים. דיוויד בלאט מאמן ב־NBA? שגרג פופוביץ' ישתחווה מיד, מיהו לעומת דיוויד שלנו. שון וייסמן שלנו חתם בוויאדוליד? אם הוא לא עם 40 שערים עוד לפני חג המולד, זה כישלון אדיר. מכבי ת"א שלנו פוגשת את שחטאר דונייצק של מנור סולומון שלנו? ווין ווין, כי או ש"מכבי שלנו" תעשה היסטוריה או ש"מנור שלנו" יעשה הישג יוצא מהכלל.
ומה קורה אם "דני שלנו" (תמיד שלנו. תמיד) חותם כרוקי בוושינגטון וויזארדס, הפועל חדרה של ה־NBA? הו וואו. הפרופורציות נשכחות הרחק מאחור, לברון מקבל אס־אם־אסים בעברית עם הבטחות ש"תוך חצי שנה דני עוקף אותך" ומייקל ג'ורדן מתנדב לשמש כשטיח אדום שעליו אולי יואיל דני שלנו לדרוך מעדנות שעה שיפסע לאולם על מנת לעשות קצת מתיחות באימון הראשון של הוויזארדס. וזו רק ההתחלה: מיד שמענו איך ראסל ווסטברוק מתפעל מהכישרון, איך בלייקרס אוכלים את הלב שלא קפצו על הפוטנציאל, על הדאחקות ביציאה מהמלון עם בראדלי ביל וכמובן על המוני הישראלים החיים אצל הדוד סם שמיד קפצו לוושינגטון עם טאפרוור מלא בקציצות ואורז שיזכירו לדני שלנו את הבית.
אבל אם יש משהו אחד – אחד בלבד – שדני שלנו לא צריך לזכור, ולמעשה, חייב לשכוח – זה את הבית. כי בבית חיים אנשים עם חלומות ואינטרסים שמייצרים אווירה שלפיה או שדני שלנו יהיה כרים עבדול ג'באר הבא, או שהוא נכשל ברמה מטורפת וספק אם יש לו מקום בקצה הספסל אצל מוטי אמסלם ב"פיצה יוסי" גבעת שמואל או איך שלא קוראים לקבוצה הזו עכשיו.
והאמת היא שמחוץ לבית יש עולם שלם שעובד בקצב אחר לגמרי מההיסטריה המקומית. עולם שלם, מפותח ואינטליגנטי, שמבין שילד בן 20 שמגיע לליגה הטובה בעולם יכול ואמור לחטוף שוק בשנה הראשונה שלו. יש מצב שזו הסיבה שהוא מכונה "רוקי" בשנה הזו. כי זה מה שהוא, טירון. נכון, זה לא רובאי 02 כמו שעשו מרבית אלה שלא מבינים איך דני שלנו עדיין לא במעמד של להשפיט את ווסטברוק כדי שיביא לו את הכדורים באימון, אבל עדיין – הוא טירון.
אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהבחירות בארצות הברית, בעיקר מאז המצאת האינטרנט – זה שלא כדאי להיעזר בתיווך של התקשורת הישראלית. זה לא שמשקרים לכם, פשוט מציגים לכם את הסיטואציה בצורה שמתאימה לנרטיב מאוד מסוים – לכאן או לכאן. הרבה יותר פשוט ללכת למקור, ולהקשיב לאמריקאים עצמם. בלי מניפולציות של בוגרי גלי צה"ל שמתרגמים 85% מהמשפט כהלכתו ו־15% ממנו כהלכת נטיות לבם.
וכמו בפוליטיקה, ככה גם בכדורסל. קבלו קטע: התקשורת האמריקאית לא מתעסקת רק בדני שלנו. הוא מקבל שם אפילו פחות סיקור ממה שקיבל פה, כשהיה במכבי ת"א. לא צריך לבדוק את זה אמפירית אפילו, זה סתם היגיון בסיסי: פה הוא היה שחקן הרבה יותר חשוב. שם לא. מה לעשות, הוא טירון. הוא שחקן לא מעניין בקבוצה לא מאוד מעניינת. זו עובדה וצריך להכיר בה, גם אם שימי ריגר עלול לכעוס בסוף.
מדובר בילד בן 20, שלומד כולה שלושה חודשים באקדמיה הטובה בעולם בתחום שבו הוא שואף לעבוד כל חייו. ההתחלה שלו היא כולה הלם תרבות ובצדק. והאכזבה שמשדרים לחובבי הכדורסל בארץ מופרעת ולא הייתה גם בימים הגדולים של האכזבה מעומרי כספי שלנו. הדיון הבלתי נגמר על התקופה הרעה של דני שלנו (משחקים שם כדורסל שלושה חודשים. מתי הוא הספיק לתת תקופה טובה בכלל?) הוא אחד המתישים ומה שמניע אותו זה שעמום טוטאלי.
אי אפשר לדעת איך ייראו השנים הבאות של דני אבדיה. יכול להיות שהוא ייזרק מה־NBA בחזרה לכדורסל האירופי, אבל יש מצב לא רע שהוא יתאקלם, ישפר את המדדים שלו בהתאם לציפיות ולפוטנציאל שקיים אצלו, והעם היושב בציון יוכל שוב לפתוח את הבקרים בחיוך עם דיווחים מרגשים על שמונה נקודות שקלע דני שלנו בניצחון החוץ של הוושינגטון וויזארדס על שארלוט הורנטס.
אבל כדי שזה יקרה – ולמה שלא נפרגן לילד שזה אכן יכול וצריך לקרות לו – הגיע הזמן לשתוק קצת ולהתייחס לשנה הנוכחית שלו כאל מה שהיא – טירונות.
מה דעתך על הכתבה?