הקהל יתמודד: הגיע הזמן לכדורגלן גיי בישראל

בגדול, אין הרבה מעלות לכדורגל הישראלי. אין טעם למנות את תחלואי הענף כי יש מצב שאין מספיק מקום באינטרנט בשביל זה. אבל בכמה דברים – הכדורגל בישראל נמצא בחוד החנית – משאיר אבק להייטק הציוני כמו קיצוני סופה. קחו את המוביליות החברתית, למשל. בזמן שצאצאים לעולים מארצות ערב נאבקים – גם ב-2021 – על משרות באקדמיה, בבתי המשפט, במערכות התקשורת – ובקושי חודרים פנימה, ומי שהתמזל מזלו וכבר הצליח להבקיע את החומה צריך "לשחק את המשחק" במקום פשוט להיות מי שהוא – בכדורגל שלנו זה לא ככה – לאף אחד לא אכפת מה שם המשפחה שלך (אולי רק למוטי חביב, וגם זה תלוי בכמה פעמים מופיעה שם האות ר').

ומילא יחסי מזרחיים-אשכנזים. מה יגידו בני דודנו מהמגזר? באיזה ענף במשק הישראלי, אולי למעט רפואה, הם יכולים להשתלב ולהתקדם אך ורק על בסיס הכישורים שלהם ולא שום דבר אחר? וכן, בית"ר ירושלים לא מקבלת לשורותיה ערבים וכן, יש לפעמים יציאות גזעניות וכו'. אבל השורה התחתונה חד משמעית: יכולת ההכלה של הכדורגל בכל מה שקשור ל"שונות" היא מהגבוהות בחברה הישראלית.

עכשיו הכדורגל הישראלי נדרש לעליית מדרגה. הסיפור של ספיר ברמן, לשעבר שגיא ברמן, מותח את הגבולות לרמות שלא הכרנו. הימור לא נועז במיוחד: אף אחד, כולל כוכבת האירוע, לא ייפגע משמעותית מהמתיחה הזו. אם כבר, להפך.

למי שנחת הרגע ממאדים: שופט ליגת העל שגיא ברמן עובר בעת האחרונה תהליכים לשינוי מגדר, ובימים האחרונים החליט שלא בא לו להתחבא ולהסתיר, ויצא עם זה החוצה – וכך, אחרי תקופה שבה זה נשמר בסוד בתוך האיגוד וטופטף החוצה באייטמים בעילום שם (כדי לרכך את "המכה"?) – החליטה ברמן, שכעת מגדירה את הפניה אליה בלשון נקבה – לצאת סופית מהארון.

אם פעם חשבנו ששופט אמיץ זה מי ששורק פנדל נגד בית"ר ירושלים בטדי בדקה ה-93, הרי שגם עולם המושגים שלנו השתנה. היום שופט אמיץ זה מי שבא ואומר – חבר'ה, אני לא בא ואומר יותר אלא באה ואומרת. ואתם תכבדו אותי כמו שאני. והמערכת מסביב – מכבדת. וגם הקהל יכבד.

כן, זה אותו קהל שכולנו מכירים: הקהל הזה שיורק ומקלל ומאיים ונוהם. השוביניזם זורם ביציע כמו נקודות להפועל חדרה מאז שמנחם קורצקי הגיע. התרגלנו. ולכן האקט של ספיר הוא עוד יותר משמעותי: כי לתוך הקהל הזה, שקילל אותה כשהייתה שגיא, היא זרקה את הפצצה.

מי שבתוך הכדורגל יודע שספיר היא לא הראשונה שעושה את זה. קדמה לה לפחות עוד אחת אמיצה, שבחרה לחשוף את השינוי שעברה רק למי שהיא באה איתו באינטרקציה – אבל לא לצאת מהארון ככה. כל אדם וסיבותיו, כל אישה וסיבותיה.

ועכשיו, כשיש כבר יותר מסיפור אחד כזה, הגיע הזמן לאקט המשמעותי באמת: אין ארגון בישראל, פרטי או ציבורי, שאין בו גיי אחד מוצהר לפחות. הקהילה הגאה דפקה קפיצה מטורפת בנוכחות שלה בחיי היום יום, ואם פעם "אמסלם ההומו" הייתה קללה רווחת ביציעים (זה מיוחס לכדורסל, ענף פרימטיבי ואפל ביחס לכדורגל, אבל גם בכדורגל זה היה נפוץ כמובן) – היום אנחנו רחוקים משם. וזה הזמן, כנראה, לכדורגלן הגיי הראשון מחוץ לארון בישראל.

ומילא כדורגלן גיי, זה עוד החלק הקל. מה נעשה כשספיר תסיים את התהליך? הרי הכושר הגופני שלה – כשהייתה גבר – לא אמור להשתנות עכשיו כשהיא אישה. איך ימדדו אותה (מבחני הכושר באיגוד שונים בין גברים לנשים)? ומה נעשה כשיגיע ו/או תגיע, בעקבות ספיר, הכדורגלן הטרנסג'נדר הראשון בישראל? הרבה בעיות עם פוטנציאל לבג"צים, לכאורה. אבל איכשהו, יש תחושה שבניגוד לצה"ל, למשל, הכדורגל הישראלי יידע להתמודד עם זה. למה? כי ככה בחיים: מי שמדבר כמו שמרן עתיק הוא, בסופו של דבר, זה שיודע להתמודד עם חידושים רדיקלים – הרבה יותר טוב ממי שמדבר על זה שהוא יודע להתמודד עם חידושים רדיקלים, אבל אין דבר שמפחיד אותו יותר מערעור הסדר הקיים. שיהיה בהצלחה, ספיר.