זה הגול ההוא, כשהשעון הראה 93:20 של המשחק האחרון בעונה, שחרט את השם של סרחיו קון אגוארו באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה של מנצ'סטר סיטי, של הפרמיירליג, של הכדורגל. זה הגול ההוא שהעניק לסיטי אליפות אחרי 44 שנים וראשונה בעידן החדש.
זה הגול ההוא שהעניק לסיטי את הזהות החדשה שלה. הגול שתמיד נחזור לשידור שלו, ל"אגוארוווווווווו" ההוא, לרגע שבו מנצ'סטר סיטי למדה איך לנצח ומאז כמעט ולא הפסיקה. וזה היה אגוארו שהוביל אותה למקום שאליו רצתה להגיע. הוא הביא את המועדון שלו לפסגה הראשונה אליו שאפה – והעונה, בעונה הכי פחות טובה שלו, הוא עשוי לעזוב אותה כשהיא על גג העולם.
זה הגול ההוא, שעדיין גורם לצופים בו לעור ברווז ולאוהדי מנצ'סטר סיטי להתרגשות מיוחדת, ששינה את חייו של אגוארו. עד לסוף ימיו והרבה אחרי הוא יהיה מזוהה עם שער האליפות. אבל אגוארו היה הרבה יותר מזה: עם חמש עונות של 30 שערים ומעלה עבור סיטי, מקום רביעי בטבלת הכובשים של הפרמיירליג (וראשון בין הזרים), הכי הרבה כיבושי שלושער בליגה, ארבע אליפויות (חמישית בסוף השבוע הקרוב, כנראה), גביע אחד ושישה גביעי ליגה – הוא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הליגה. עד העונה הזו הארגנטינאי היה המוציא לפועל העיקרי של סיטי, וביחד עם וינסנט קומפני, דויד סילבה ויאיא טורה הם היו הבסיס לשושלת האדירה של הצד התכול במנצ'סטר.
קון הפך לפנים וללב של סיטי וזה בכלל לא מובן מאליו. הרי הסיפור שלו התחיל כמו אלפי סיפורים דומים של כדורגלנים דרום אמריקנים. פרוור עני בדרום בואנוס איירס, רעב ופשע מסביב. חור ברצפה במקום שירותים, מיטה אחת להרבה אחים ואחיות, ארוחת ערב של כוס מאטה ולחם יבש. הכדורגל היווה עבור אגוארו כרטיס יציאה מחיי העוני, והופעת בכורה בגיל 15 ושבירת השיא של מראדונה כשחקן הצעיר ביותר בליגה הראשונה בארגנטינה היו התחלה נאה. לימים הפך לחתנו של מראדונה, ולחברו הטוב של מסי. בנבחרת הם חולקים חדר. בגיל 18 עזב את אינדפנדיינטה ועבר לספרד.
באתלטיקו מדריד הוא כבש לא מעט, אבל המעבר לאנגליה וההצטרפות לכסף הגדול של סיטי, שמו אותו בשורה הראשונה של החלוצים בעולם. הוא לא הפסיק לכבוש, מול כולם ובכל מפעל ועד העונה הוא היה משמעותי בכל תואר של הקבוצה. מעונת 2007/08 ועד העונה הזו, היו רק שתי עונות בהן כבש פחות מ-20 שערים. עונות של מעל 40 ו-50 שערים בעונה הפכו להרגל. מאז האליפות תחת מאצ'יני שהושגה בעזרת השער המכריע שלו מול ק.פ.ר, סיטי הפכה למועמדת בכירה בכל עונה לזכות בכל התארים – והיא היתה שם כמעט מדי עונה. המטרה הגדולה היתה ליגת האלופות, ולכן הגיע פפ גווארדיולה. עם הגעתו החלו הלחישות: איך יסתדר אגוארו עם אחד מגדולי המאמנים שלא תמיד האמין בחלוצי ה-9 שהיו לו? האיש שאחראי יותר מכל להיעלמותו של ה-9 המסורתי ועליית המושג "9 מזויף".
התנועה של קון, הזריזות על שטח קטן, הסיומת הפנומנלית: כל אלה הפכו אותו לאחד מגדולי החלוצים בפרמיירליג. הוא שיחק נפלא עם חלוץ לידו (דז'קו, בלוטלי, יובטיץ'), הוא הסתדר עם שחקני כנף על הקו (נבאס, נוליטו וסטרלינג), הוא היה החלוץ הכי טוב אצל מאמן שכולם חשבו שלא יספור אותו בכלל. אגוארו היה דומיננטי מבלי לכפות את עצמו, הוא עמד ראשון לפני חבריו מבלי להידחף לשם. אם קומפני היה המנהיג, דוד סילבה המוח – אגוארו הביא את המספרים, הווינריות ואת החיוך למנצ'סטר סיטי.
אך מעל כל התארים והשערים – גדולתו של קון היא שבקבוצה שהיא סמל לבעלות המודרנית, הזרה, העשירה על מועדוני פאר – הוא מסמל משהו מהכדורגל של פעם. בתוך כל הזרות והכסף הגדול, עבור מיליוני האוהדים הוותיקים של סיטי, אלה שליוו אותה בימים הקשים בליגות הנמוכות, שראו את היריבה העירונית הופכת לקבוצה הגדולה בעולם, אגוארו הוא זר שהגיע והפך לבן המקום (גם מבלי לשלוט בשפה אחרי כל כך הרבה שנים במדינה).
הוא נאמן לקבוצה שלו, צנוע, כמעט מרגיש מקומי. הוא לא שחקן פיזי במיוחד, לא דריבליסט יוצא דופן. קון הוא סקורר עם מיקום ובעיטה אדירה שאוהב להבקיע שערים. לא כוכב רשתות חברתיות או רוק סטאר נערץ, אלא כדורגלן אהוב עם אינסטינקטים של טורף. קטלני ברגע שאפשר, אבל גם אלגנטיות של שערים בהקשתה, בנגיעה רכה. הוא היה לפנים של הקבוצה, ויותר מזה – הוא הפך ללב של מנצ'סטר סיטי. ללב של מועדון שרבים חושבים, גם היום, שאין לו לב. שחושבים שהוא עשוי משטרות, מפנקסי צ'קים, ולא משחקנים ומבני אדם.
משחקו האחרון בקבוצה יכול להיות גמר הצ'מפיונס, התואר שעליו חולמים בסיטי, וגם בעונה כמו זו, רוויית פציעות, החלמה מקורונה ומעט כדורגל מבחינתו האישית – אתם באמת תופתעו אם הוא יכבוש את שער הניצחון בגמר?
מה דעתך על הכתבה?