יש מעט מפגשים בכדורגל הישראלי שנושאים ארומה חברתית-פוליטית-אורבנית. חלק מהמפגשים העירוניים, מפגשים בין רעיונות פוליטיים כמו בית"ר ירושלים והפועל ת"א, מפגש ערבים-יהודים או ת"א-פריפרייה. המפגש בין מכבי ת"א למכבי חיפה הוא אחר. הוא היחיד ששואב את כוחו מאירופה. הוא מפגש שהפך להיות מה שהוא בזכות הקבלה הישראלית לאירופה. מכבי ת"א מול מכבי חיפה – ואולי יש לומר מכבי מול מכבי, או מכבי נגד מכבי – זה הקלאסיקו הישראלי האמיתי. מפגש של טיטאנים. מדובר במפגש שמזכיר מאוד את היריבות בין מנצ'סטר יונייטד לליברפול: שני מועדונים מחבל לנקשייר, שאין ביניהם שום דבר, זולת קרב על ההגמוניה. מי גדול יותר.
בראשית, מכבי חיפה לא היתה מועדון גדול כלל ועיקר. איש לא חלם שם שיום אחד הקלאסיקו של הכדורגל הישראלי יהיה בינה לבין מכבי ת"א. עד סוף שנות ה-40 הם חלמו בסך הכל על דרבי, כי עד אז מכבי חיפה הייתה קבוצה בליגה השנייה. גם כשאלי פוקס – הכוכב הגדול הראשון בכדורגל הישראלי – עבר ממכבי ת"א, לאמן ולשחק במכבי חיפה, אחרי סכסוך עם המנג'ר ג'רי בית הלוי, גם אז מכבי חיפה לא הייתה קנדידטית למכבי ת"א. להיפך, היא נהנתה מדי פעם משירותיה של מכבי ת"א על מנת להישאר בליגה.
בעידן הפיפטי-פיפטי, שבו המרכזים הגדולים חילקו ביניהם את השליטה בספורט, המועדון הגדול של מרכז מכבי נטה לעזור מדי פעם למועדונים הקטנים ומכבי חיפה לא רק שלא היה מועדון גדול, הוא אפילו לא היה המועדון הגדול בחיפה. למעשה, עד אמצע שנות ה-70 נטו לנקוב בשמותיהם של ארבע גדולות אחרות: שתי התל אביביות, הפועל פ"ת והפועל חיפה. הסיבה: עד 1976 אף קבוצה מהן לא ירדה ליגה. לעומתם השלימה מכבי חיפה ב-1977 שלוש ירידות ב-12 שנה, בשעה שמכבי ת"א לקחה דאבל. מעולם לא היה הפער בין מכבי ת"א למכבי חיפה גדול מאשר באותה שנה.
גם הזכייה של מכבי חיפה בגביע ב-1962, כשהיא דורסת את מכבי ת"א 2:5 – גם הזכייה הזו, התואר היחיד בו זכתה מכבי חיפה עד 1984, לא שינתה מאומה במאזן. למכבי חיפה לא היה באותה תקופה אתוס של אליפויות. היו קבוצות כאלה בכדורגל הישראלי, שמשחקות למטרת ההנאה, ולא מסוגלות למשוך עונה שלמה עד לתואר. הגביע ב-1962 היה בשנה הכי גדולה של מכבי חיפה בעת ההיא ובשנה הכי גרועה של מכבי ת"א. בעצם, אותן 34 דקות בפתיחה שבהן תקעה חיפה לת"א חמישה שערים, היוו את הפער הכי גדול בין המועדונים רק מהכיוון ההפוך. מכבי ת"א הפכה למועדון הכי גדול בארץ, בזכות העובדה כי למרות שנות שפל תמיד חזרה וכבשה מחדש את ההגמוניה, בעוד שהרבה מועדונים – הפועל פ"ת, מכבי נתניה, אפילו בית"ר ירושלים – נהנו מעת אחת, ולא יספו. מכבי חיפה יהיה המועדון השני שיצליח ליפול ולקום ולשנות סדרי עולם.
אבל בואו נחזור לרגע למץ'-אפ הזה. כשעלתה מכבי חיפה חזרה לליגה הבכירה ב-1981, אחרי 4 שנים אומללות בליגה השנייה, מכבי ת"א החלה 13 שנות שפל חסר תקדים, בהם לא רק שלא זכתה באליפות, היא אפילו לא התמודדה עליה. לואקום הזה נמשכה מכבי חיפה, אבל גם אז היחס בין המועדונים והקהלים היה אדיש. עד אז, אוהדי מכבי ת"א מעולם לא ייחסו חשיבות לקהלי יריב, והמתח עלה רק במשחקי דרבי או מול יריבות על התואר. אלה היו שנאות ממוקדות. מכבי חיפה ראתה במכבי ת"א מועדון גדול שיש להשתוות אליו.
הפעם הראשונה שאוהדי מכבי ת"א נתקלו באוהדי מכבי חיפה היתה בחצי גמר עונת 1982/3. למעמד חצי הגמר ברמת גן הגיעו הפועל ת"א, הפועל לוד, מכבי ת"א ומכבי חיפה והקהל הכי גדול במגרש היה ירוק. 22 אלף איש הגיעו אז מחיפה – אז רק מחיפה – למעמד הזה. הכדורגל הישראלי הבין באותו ערב – שהסתיים בהכרעת פנדלים למכבי ת"א לאחר 4:4 מדהים – שנולד מועדון. מאותו רגע השתנה הנרטיב ומועדונים גדולים נחשבו לאלה שיש להם את הקהל הכי גדול. מכבי חיפה הפכה לאחת מארבע הגדולות. גם כשניצחה בבלומפילד שנה לאחר מכן, למרות שער מ-40 מטר של מוטי איוניר לרשתו של צדוק אברהמי, וזכתה באליפות – גם אז לא נחשבה מכבי חיפה בעיני מכבי ת"א למתחרה. אוהדי מכבי ת"א עמדו בצמתים והריעו לאוהדי מכבי חיפה שעשו דרכם למשחק סיום עונת 1985/6, שהפגיש בבלומפילד את הפועל ת"א ומכבי חיפה בקרב ישיר על האליפות. גם אז הפועל ת"א היתה היריבה, לא מכבי חיפה. גם העשירייה שנתנה מכבי חיפה למכבי ת"א ב-1988 והחמישייה ב-1989 לא שינו את המצב. מה שטלטל את המועדונים כלל לא התרחש על המגרש.
בקיץ 1989 הגיעה סאגת השכר של ניר קלינגר במכבי חיפה לנקודת רתיחה. כדורגלן העונה רצה שדרוג בשכר ולמכבי חיפה לא היה אז את יענק'לה שחר כדי להיענות לו. יו"ר מכבי ת"א, דני לאופר, הציב בפני חיפה סכום של 127,500 דולר כדי לבצע את העברת השיא בכל הזמנים – עד אז – ולהעביר את קלינגר מהכרמל לנמל תל אביב. זו היתה יריקה בפרצוף. למרות שמכבי ת"א הייתה אז בשפל, ומכבי חיפה זכתה כבר בשלוש אליפויות בשבע עונות, מכבי ת"א הייתה עדיין עשירה דיה כדי לקחת ממכבי חיפה את השחקן הכי בכיר שלה. כאילו לא משנה כמה אליפויות אתה יכול לקחת, המועדון הגדול והעשיר יישאר תמיד מכבי ת"א.
מאותו יום הפכה מכבי ת"א למועדון הכי שנוא על מכבי חיפה. למכבי ת"א עוד לא נפל האסימון הזה. שנות ה-90 יישרו את הקו גם בעניין הזה, והפכו את המפגשים בין מכבי ת"א למכבי חיפה לעלית של העלית. לא היה אף משחק בכדורגל הישראלי שהיה בו כל כך הרבה קהל וכל כך הרבה כדורגל. שני המועדונים החזיקו מאמנים קבועים שעיצבו את אופי המועדון: מכבי ת"א הביאה מפתח תקווה את אברהם גרנט שנתן לה אופי יעיל ולוחמני ואילו מכבי חיפה הביאה את גיורא שפיגל שהפך אותה לקבוצה אירופאית מבריקה, כשהבעלים שלה – אוהד מכבי ת"א בכדורסל – הפך אותה למועדון אירופי.
המשחקים בין הקבוצות היו חסרי תקדים: כדורגל משובח, תוצאות משוגעות, ניצחונות לא צפויים. בעונת 1993/4 הגיע המאבק הזה לשיא, כששתי הקבוצות נפגשו זו מול זו ב-26.2 ב-19.3 ובשמינית הגמר ב-5.4. כלומר, בתוך חמישה שבועות וחצי נפגשו המעצמות האלה שלוש פעמים ועיצבו את פניה של האיבה: 0:5 במשחק העונה שהעביר את ההגמוניה בטבלה לחיפה, תיקו במשחק העונה של הסיבוב השלישי וניצחון למכבי ת"א בשמינית הגמר כולל שבר בקרסול שגרם מאיר מליקה של ת"א לרומן פץ של חיפה. השיא הגיע שבועיים וחצי לאחר שמינית הגמר, בהצגה כפולה בבלומפילד. מכבי ת"א ניצחה את מכבי נתניה במשחק המוקדם 1:2 ועלתה זמנית לראשות הטבלה. במשחק השני אירחה הפועל ת"א את מכבי חיפה. עשר דקות לסיום, כשכבש יוסי מדר את שער השוויון להפועל ת"א, קפץ שער 11 הצהוב משמחה. לא היה כדבר הזה: אוהדי מכבי ת"א קופצים בשער של הפועל ת"א. היו להם 7 דקות בגן עדן אדום עד שכבש אייל ברקוביץ' שער ניצחון וסימן אליפות למכבי חיפה.
מאותו יום השתנו הכללים. מכבי חיפה הלכה וכרסמה בהגמוניה של מכבי ת"א, עד שהשתלטה עליה כליל. 12 אליפויות בין 1984 ל-2011, ו-7 אליפויות בין 2001 ל-2011. מכבי ת"א לא עשתה מאזן כזה מעולם. מכבי חיפה קנתה מה שזז, לקחה שחקנים ממועדונים אחרים, הפכה למועדון הכי עשיר בארץ וגם זה עם הכי הרבה קהל. בניגוד למכבי ת"א שהחזיקה ומחזיקה בקהל ענק בגוש דן, מכבי חיפה הפכה לקבוצה עממית ובניגוד לבית"ר ירושלים שכבשה את הקהל שלה בזכות אידיאולוגיה ימנית, מכבי חיפה עשתה זאת בזכות אידיאולוגיה הישגית. העובדה כי מועדונים פריפריאליים רבים הפכו לאבק, שאבה את האוהדים שלה לחיקן של הקבוצות העממיות, בעיקר של מכבי חיפה. מכבי ת"א לא הייתה שם. עדיין.
בפעם הראשונה הרגישו אוהדי מכבי ת"א שיש שם יריבה. הרגישו שמולם עומד מועדון כמוהם, אפילו יותר. זה בא עם הישג אדיר בליגת האלופות ב-2002/03, זה הגיע עם ייצוא שחקנים מצטיינים לאירופה. מכבי חיפה הפכה להיות לכל מה שהם חלמו להיות בעצמם. מהמועדון מספר 7-8 בישראל הפך מכבי חיפה למועדון מספר 1 והוא עשה את זה כשבראשו עומד מכביסט: יעקב שחר. בפעם הראשונה קיללו אוהדי מכבי ת"א ביציע בעלים של קבוצה מתחרה. הקרקע היציבה שהיתה מתחת לרגליהם – רעדה. אוהדי מכבי חיפה בתקשורת התחילו כבר להשתמש בקיצור "מכבי" שהיה בלעדי למכבי ת"א, כשדיברו על מכבי חיפה. סמנטיקה שהפכה לקריאת תגר. אפילו שחר ספג נאצות מאוהדי הקבוצה שלו בגלל שכינה את מכבי ת"א בשם מכבי. השם המפורש הפך להגמוניה בעצמה.
עשר השנים האחרונות סימנו מהפך במגמה. מיטש גולדהאר טרף את הקלפים בכדורגל הישראלי וג'ורדי קרויף עשה בעשור הקודם את מה שעשה יעקב שחר בשנות ה-90 – אפילו יותר מוחץ. אוהדי מכבי חיפה – שרובם הפכו לאוהדי מכבי חיפה בשנות ההצלחה הגדולות – הרגישו לראשונה את מה שהרגישו אוהדי מכבי ת"א בין 1996 ל-2013 – 17 שנה בהן זכו באליפות אחת בלבד – תחושה צורבת של נחיתות.
כאן כבר נולדה האלימות. בין אם היתה זו אלימות פיזית שבאה לידי ביטוי בגמר גביע המדינה בכדורעף ברעננה – העתקת יריבות למוקדים אחרים, בדומה למה שקורה בין אולטראס הפועל ל'לה פמיליה' – ובין אם בהעתקת היריבות למשחקי נבחרת, והוצאת שחקני מכבי ת"א משלוותם. השלכת סרט הקפטן של ערן זהבי במשחק הנבחרת בסמי עופר היתה אחרי ששמע שירי נאצה כלפיו וכנגד אשתו, שירים שהפכו לשירי נושא אצל 'הקופים הירוקים'.
מכבי ת"א הפך עם השנים למועדון הגדול בכדורגל הישראלי בזכות העובדה ששב מהשאול בכל פעם מחדש כדי לבנות שושלת: בסוף שנות ה-60, בתחילת שנות ה-90, בעשור הקודם. אם מכבי חיפה תיקח העונה אליפות, בוודאי אם תנצח בבלומפילד ביום ראשון, היא תחזור מהשאול. זה יהפוך את היריבות הזו להרבה יותר מרה.
מה דעתך על הכתבה?