"ידעתי שאתלטיקו אוהבת לסבול, אבל לא ידעתי עד כמה", אמר לואיס סוארס אחרי שהבקיע את שער הניצחון הדרמטי על אוססונה ביום ראשון. מוליכת הטבלה פיגרה עד הדקה ה-82, אך חילצה עוד שלוש נקודות בשיניים ונותרה בפסגה גם לקראת המחזור האחרון.
המאמן דייגו סימאונה רץ כהרגלו לחדר ההלבשה עם אגרופים מונפים אל על, כפי שהוא עשה בתום 1:2 על ריאל סוסיאדד ביום רביעי שעבר, כפי שהוא עשה אחרי 0:1 על אלצ'ה בתחילת החודש… כפי שהוא עושה כבר כמעט עשור.
כן, סימאונה נהנה לסבול, וסימאונה הוא אתלטיקו. הוא האיש החשוב ביותר בתולדות המועדון הזה, ללא הגזמה. האוהדים מאוהבים בו מאז עונת הדאבל ההיא ב-1995/96, כאשר הרשם שיא קריירה של 12 שערי ליגה, אך הצטיין בעיקר בלחימה חסרת פשרות במרכז המגרש. הוא שיחק עם הסכין בין השיניים וכך בדיוק הוא בנה את הקבוצה כמאמן מאז חתם בדצמבר 2011. אתלטיקו היתה הלוזרית האולטימטיבית במשך זמן רב מדי, אבל איתו היא מרגישה ווינרית. היא מסוגלת לתת פייט לשתי הגדולות בספרד וגם לחלום בענק בליגת האלופות. אין לו תחליף. אין אף מאמן שמסוגל להיכנס לנעליו. משלמים לו 26 מיליון יורו לשנה – שכר שיא עבור מאמן ברחבי תבל – אבל זה גרושים במונחי עלות-תועלת. כי אף מאמן אחר לא יביא לאתלטיקו עשירית מהתפוקה של צ'ולו.
לאורך הקדנציה הארוכה שלו, הייתה לא פעם תחושה שהוא הגיע למיצוי. דיווחים על עזיבה אפשרית ליוו אותו, וזה לא היה מקרי, כי אחרי האליפות המזהירה ב-2014 על חשבון ברצלונה, אחרי שתי העפלות לגמר ליגת האלופות ב-2014 וב-2016 אשר הסתיימו בהפסדים אכזריים מאוד לריאל מדריד, הורגשה נסיגה. לפני המעבר לאצטדיון ואנדה מטרופוליטנו החדש, צ'ולו אפילו ניסה לשנות את הסגנון ולהפוך אותו לאטרקטיבי יותר לקהל הנייטרלי – כי הרעיון היה לשפר את המותג שאתלטיקו משווקת לעולם. הניסיון הזה נכשל באופן נחרץ בשלהי 2016 וסימאונה הבין שהוא חייב לסבול. האפשרויות האחרות מניבות תוצאות הרבה פחות טובות, והגישה חייבת להישאר מסורתית. "אנחנו חיים ממשחק למשחק", הוא נהג לומר מאז הגיע לבירת ספרד. וכך הוא אומר גם היום.
אז, במהלך עונת 2016/17, נדמה היה שהוא בדרך לאינטר. הארגנטיני ביקש לקצר את חוזהו במועדון עד 2018 ונענה בחיוב כי אי אפשר לסרב לו. אפילו בנו ג'ובאני, שהחל לפרוח במדי גנואה בתקופה זו, אישר את הדיווחים בתקשורת האיטלקית: "אני חושב שאבא יגיע לאינטר בשלב מסוים ואני מקווה שכך יהיה. הוא מרוצה באתלטיקו, אבל בעתיד זה עשוי לקרות". האב לא התרגש במיוחד לנוכח הדברים. "אני לא כועס עליו, כי הוא צודק", אמר צ'ולו. עניין של זמן? ובכן, בינתיים זה כבר לא ממש רלוונטי.
אינטר מצאה סוף כל סוף מישהו שיצעיד אותה לאליפות וגם אם אנטוניו קונטה יעזוב, הצורך הדחוף בצ'ולו כבר לא קיים ואילו לצ'ולו כבר אין מה לשקם שם. לעומת זאת, סימאונה שיקם מחדש את אתלטיקו ובנה בהתמדה וביסודיות סגל חדש שעשוי לזכות באליפות נוספת. מבחינת איכות הכדורגל היא תהיה מרשימה פחות בהשוואה ל-2014, אבל מבחינת היכולת להפיק את המקסימום מהסגל היא מזהירה אפילו יותר.
האליפות ההיא התבססה על רביעייה אחורית מושלמת – דייגו גודין ומירנדה במרכז, חואנפראן מימין, פיליפה לואיס משמאל. אלה היו אבני היסוד של ההצלחה, ולא פשוט לבנות חוליית הגנה חדשה לגמרי עם שחקנים מנוסים הרבה פחות. כיום, גודין הוותיק לא מבריק בקליארי, חואנפראן, מירנדה ופיליפה לואיס בליגה הברזילאית, ואפילו חוסה חימנס – האורוגוואי שלמד רבות מהקפטן גודין לאורך השנים – החמיץ חלק ניכר מהעונה הנוכחית בשל פציעות.
אז צ'ולו בנה קבוצה אחרת. עם קיראן טריפייר האנגלי שעושה עבודה פנומנלית לאורך האגף הימני ושולח הגבהות מדודות, עם סטפן סאביץ' הוותיק, שהיה פעם חסר יציבות ועדיין מבצע יותר מדי עבירות, אבל מחזיק איכשהו את העורף, עם פליפה, הברזילאי תמורתו שולמו לפורטו 20 מיליון יורו לפני שנתיים ופילס את דרכו לסגל סלסאו אחרי גיל 30, עם מריו הרמוסו שהשתפר פלאים בזכות ההנחיות של צ'ולו כמגן שמאלי ועם רנאן לודי, הברזילאי הצעיר שאיבד את מקומו בהרכב, אבל נכנס כמחליף מול אוססונה בדיוק בזמן כדי להבקיע את שערו הראשון העונה ולחלץ את אתלטיקו ממצב בעייתי במיוחד. כי אצל סימאונה כולם שומרים על רוח הקרב עד הרגע האחרון.
הסמכות של צ'ולו כה גדולה, שהוא מסוגל לקבל החלטות מקצועיות מבלי להתחשב בדבר. ז'ואאו פליקס נרכש מבנפיקה לפני שנתיים תמורת שיא מועדון של 120 מיליון יורו, אבל ההתאקלמות של הפורטוגלי הצעיר איטית מהצפוי – והמאמן יכול לספסל אותו למשך שבועות ארוכים במידת הצורך. עם שבעה שערים בלבד, תרומתו לאליפות מסתמנת אינה גדולה, אבל זה לא משנה, כל עוד סוארס ומרקוס יורנטה עושים את העבודה בחוד. יורנטה, שהוחתם מריאל ב-2019 בצעד מפתיע מאוד לבקשת סימאונה, שינה את התפקיד והפך בזכות הארגנטיני לשחקן פורה בעמדה חופשית ליד הרחבה.
אז אתלטיקו יודעת שהיא לא תמצא לעולם מאמן שמתאים לה כמו סימאונה, אבל גם סימאונה יודע שלא ימצא לעולם מועדון שמתאים לו כמו אתלטיקו. בשום מקום אחר לא יתנו לו כל כך הרבה סמכויות, בשום מקום אחרי לא יעריכו ולא יעריצו את צ'וליסמו שלו כמו בצד האדום-לבן של מדריד. בשום מקום אחר לא יהנו לסבול איתו כך.
לכן, גם אם יש פיתוי מסוים לעזוב בתום כמעט עשור עם אליפות אדירה נוספת, סימאונה ממש לא ממהר לשום מקום. חוזהו מסתיים בשנה הבאה, אבל הארכתו עד 2024 היא עניין של זמן, ככל הנראה עם הפחתה בשכר לאור משבר הקורונה. מעולם לא היה באתלטיקו מאמן שכיהן תקופה כה ארוכה והשיא של צ'ולו לא צפוי להישבר לעולם. אם ירצה, הוא יכול להפוך לאלכס פרגוסון של המועדון הזה, עם הבדל משמעותי. פרגי ידע להתאים את עצמו למציאות. סימאונה מתאים את המציאות לעצמו.
מה דעתך על הכתבה?