נטע לביא היה כמעט בן 14 באותה שבת קיצית של 15 במאי 2010, כשמכבי חיפה אמורה הייתה לזכות באליפות שלישית ברציפות. גם מוחמד עוואד ועאיד חבשי היו בערך בני 13 ביום שבו נשברו לבבותיהם של מאות אלפי אוהדים ירוקים ברחבי הארץ, כשבתסריט מופרע ומופרך הקבוצה השמיטה את התואר היישר לידיה של הפועל תל אביב. עופרי ארד, הרביעי בטבלת ההופעות של מכבי חיפה העונה (2,853 דקות ליגה), היה רק בן 11.
אני לא מכיר אישית את הארבעה הללו. איני יודע מה עשו והיכן היו באותו תאריך שהפך לסמל הטרגדיה. אבל כשחקני מחלקת הנוער שחולמים יום אחד לעלות לקבוצה הבוגרת, אני יכול רק לדמיין עד כמה הטראומה ההיא נחרטה בלבם. הערב (רביעי, 20:00) ינסו הילדים הללו, שגדלו, התפתחו, התבגרו וששניים מהם הפכו לעמודי תווך בהרכב של ברק בכר, להיות אלה שמורידים קוף ענקי מהכתפיים של הקבוצה שלהם, אם רק ינצחו את קריית שמונה בחוץ.
אלה לא רק עשר השנים ללא אליפות, או שיירת המאמנים שעברה בסמי עופר בשיא תהליך ההגחכה העצמית שעבר המועדון הזה. אלה גם לא הלחץ ואווירת ה'להיות או לחדול' שמרחפת מעל המועדון הזה, או התקשורת המקומית המחבקת עד כדי קוצר נשימה. זה משהו בסיסי הרבה יותר בצורה שבה נתפס מועדון כדורגל מכבי חיפה.
כי למרות שעברו 11 שנים מאז, למרות שלא נותר אף שריד מקצועי במועדון ולמרות שכבר הספיקה לזכות באליפות מאז (בדיוק שנה אחת לאחר מכן), מכבי חיפה היא קבוצה פוסט טראומטית שמנסה כבר עשור שלם להוכיח – כמעט ללא הצלחה – שהטרגדיה שחוותה אז בבלומפילד כבר לא מגדירה אותה. עד העונה, נראה היה שהלוזריות שדבקה במאי 2010 במועדון הכי מעוטר בשני העשורים הקודמים, הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. כאילו לכוכב המוזהב שמתנוסס בגאווה מעל הסמל הירוק הצטרף באותה שבת גם כוכב שחור, ושניהם מלווים מאז את המועדון בריקוד טנגו עגום: צעד אחד קדימה, שניים לאחור.
כי הנה, מכבי חיפה מצליחה להגיע לגמר הגביע מול אותה הפועל ת"א – ומפסידה 1:0 משער שנכבש 113 שניות משריקת הפתיחה. הנה היא שוב מתייצבת לאותו המעמד בעונה הבאה, מול אותה קבוצה – ומפסידה שוב, הפעם משער מגוחך בדקה האחרונה. הנה היא שולחת הביתה את אלישע לוי וממנה במקומו את ראובן עטר – ויקיר האוהדים מפוטר בתום חצי שנה עלובה. הנה היא עוברת לאצטדיון חדש ומפואר – ומסיימת עונה איומה במקום החמישי עם 14 הפסדים. הנה היא ממנה עוד מאמן, ועוד אחד, ועוד אחד – וכולם נשלחים הביתה בבוז מחריש אוזניים. הנה היא זוכה אחרי 18 שנים בגביע המדינה – ומפסידה לקבוצת דייגים אסטונית בסיבוב האירופי הראשון של העונה הבאה.
הנה היא ממנה סוף סוף מנהל מקצועי (אחרי שהמנג'ר שבאמת רצתה מבריז לה ברגע האחרון), ואחריו עוד אחד – ושולחת את שניהם הביתה. והנה מאמן סרבי. והנה הולנדי. והנה גיא לוזון. והנה יותר מ-100 שחקנים שונים שעוברים בכפר גלים בתוך שנים בודדות. והנה אלי גוטמן – הוא ולא אחר – עולה למשחק הראשון שלו כמאמן, חוטף 3:0 משפיל בדרבי ופורש מאימון לתמיד אחרי אירוע לבבי. אין ספק: עבור כל מי שלא אוהד אותה, מכבי חיפה הפכה לקומדיה משעשעת. למתנה שלא מפסיקה לתת. למופע סטנדאפ ששובר בכל פעם את השיאים של עצמו. עבור אוהדיה, מנגד, מדובר בעשור שלם של טרגדיה מתמשכת.
והכל, הכל נולד באותה שבת בבלומפילד. כי כמעט כל השחקנים אומנם התחלפו בשנים הבאות, אבל משהו השתנה ב-DNA. וכשמוסיפים לכך את ההתעצמות של מכבי תל אביב, שבאותן שנים ממש הפכה לא רק לקבוצה המעוטרת באותו עשור, אלא גם למועדון המנוהל ביותר בישראל, מקבלים לא רק הווה עגום, אלא גם עתיד מייאש. מייאש מאוד.
אבל אז, דווקא בזכות מאמן עם תדמית אפרורית כמו מרקו בלבול, משהו התחיל להשתנות. כאילו שדווקא מהמקום הכי נמוך, כשהציפיות כמעט נמוגו והמילה "אליפות" לא נאמרה עוד בכל אירוע פתיחת עונה, אפשר היה באמת לצמוח. כאילו מכבי חיפה הייתה צריכה להתרסק באמת כדי שתוכל לנקות את עצמה לחלוטין. ופתאום השחקנים הנכונים הגיעו. פתאום שחקני הנוער נותנים קפיצה מטורפת קדימה. פתאום המנחוס שהביא עמו תופעות הזויות באמת (תכתבו ניקולה דרינצ'יץ' בגוגל) התהפך וגרם לאירועים קוסמיים של ממש, כמו למשל הנסיבות שהביאו את ג'וש כהן לעמוד בשער – ולא לצאת ממנו מאז.
פתאום הקבוצה מביאה אופי שלא הראתה מאז שנותיה הגדולות – אופי שמאפשר לה לרוץ בעונה שעברה ראש בראש עם מכבי ת"א כמעט עד הסוף, ובתווך גם לנפק את אחת מהופעותיה הבלתי נשכחות: אותו הפסד 4:3 למכבי ת"א, שכנראה לעד ייזכר כהפסד הטוב ביותר של המועדון (אם הפסד בכלל יכול להיות טוב). וכשהחלה העונה הזו, נראה היה שכל היסודות הונחו במקומם ושמכבי חיפה הבשילה לקבוצה שמסוגלת לא רק לסיים כסגנית מכובדת, אלא גם ללכת עד הסוף באמת.
הערב בקריית שמונה נגלה האם ה'תהליך', אותה מילה שהפכה לסמל הגיחוך, יכול להגיע לסיומו המוצלח. האם הכוכב השחור ההוא ייעלם, ועונה בלתי נשכחת תצטרף לספר דברי הימים של המועדון הירוק. והאם אותם הילדים שהחלו לשחק כדורגל בימים שמכבי חיפה שינתה את עורה והחליפה ווינריות מרשימה בלוזריות מדהימה, מסוגלים לגרום לה להשתנות שוב, להפוך את הדלעת לכרכרה ואת בגדי הסחבות לשמלת נשף – ולהחזיר את מכבי חיפה למקומה הטבעי באמת: מרכז הבמה.
מה דעתך על הכתבה?