נער שוליים: אמבפה עדיין בצל של מסי ורונאלדו

תודה לאל, הכדורגל המקומי נגמר במרבית הליגות המעניינות (בהנחה שאתם לא השבורים מהטוטו השכונתי שיודעים מי קבוצת החוץ הטובה ביותר בליגה השוודית השנייה) והגיע הזמן לקצת כדורגל מעולם אחר – גם אם לכאורה. במשך 60 שנים רצופות התרגלנו לכך שמדי שנתיים יש טורניר כדורגל בינלאומי גדול – החל ממונדיאל 1958 ועד זה של 2018 – והרצף הזה נשבר בשנה שעברה בגלל הנגיף הארור. אבל לא עוד, הנה יורו 2020 מתקיים בכל זאת, גם אם ב־2021, ומזל שאופ"א החליטה לשמור על הלוגו והשם המקוריים של הטורניר – כי כמו שאמר פעם אלכס פרגוסון אחרי שמנצ'סטר יונייטד קיבלה 5:0 מניוקאסל: "זה בסך הכל עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד" – היה חשוב להראות שהמותג גדול מהאירועים מסביב. וואלה, הצליח להם.

היורו הזה הוא זמן של מותג נוסף להראות שהוא גדול מהאירועים. אם הקריירה שלו הייתה מתנהלת כרגיל, הטורים על קיליאן אמבפה, כוכב נבחרת צרפת, היו מתעסקים בכך שזו ההזדמנות הגדולה שלו לזכות בטורניר גדול ראשון בקריירה, להוביל את הטריקולור לזכייה הצפויה ולבסס את מעמדו ככוכב הבלתי מעורער שלה. אבל אתם בטח זוכרים, גם אם נראה שזה היה לפני עידנים, שלאמבפה כבר יש ברזומה טורניר בינלאומי גדול יותר – אחרי שכיכב במונדיאל 2018 במדי צרפת שהוכתרה לאלופת העולם.

כלומר, כבר בגיל 19 הוא זכה בתואר שליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו לא הצליחו לגעת בו – גביע העולם בכדורגל. ואחרי שכבר ארבע שנים מדברים עליו בתור היורש של שניהם, ואף שהמספרים שלו מעולים גם בזירה המקומית, אמבפה עדיין לא מצליח לקבל את ההילה של שניהם. גם מסי וגם רונאלדו, בגיל 22, היו כדורגלנים בעלי שם הרבה יותר גדול משל אמבפה.

אולי זה משום שהוא קבור בליגה הצרפתית המשעממת עד ייאוש, במקום לצאת אל העולם הגדול – ריאל, בארסה או אחת האנגליות הגדולות. מסי זכה לחשיפה מטורפת מהרגע הראשון בזכות ברצלונה. רונאלדו, שהראה ניצוצות בספורטינג ליסבון, זכה לתהילה מהרגע שפרגוסון שם עליו את הז'יטונים. אמבפה, לעומת זאת, מחורר רשתות מול אמיין, דיז'ון ולוריין, אבל נראה שכל זה מתקיים בדלתות סגורות, כשרק אנשים שיודעים מי זה ברנאר טאפי אשכרה צופים במשחקים שלו. אמבפה נמצא כל כך בשוליים, שאפילו חברת "EA ספורטס" נתנה לו את הקאבר של משחק הכדורגל פיפ"א רק במהדורה של 2021 – כשעל העטיפה של מהדורת 2020 מתנוסס אדן הזאר המשעמם.

אז הנה, בשעה טובה, נקבל כולנו הזדמנות לראות מה הוא שווה ויודע. טורניר בינלאומי גדול, גם אם הוא מתקיים רק ביבשת אחת (ובפורמט מופרך מעט שמתפרש על פני 11 אצטדיונים, מבאקו במזרח ועד גלאזגו במערב), הוא הבמה המרכזית עבור שחקן ברמתו ובמעמדו. זה הצ'אנס שלו (ולכן גם שלנו) לשחק כדורגל אמיתי, לתת את השואו ולבסס עוד קצת את מעמדו ככוכב הכדורגל העולה של העשור הקרוב.

אמבפה גם צריך לנצל את העובדה שהנושף בעורפו בדרך אל פסגת המעמד, ארלינג הולאנד המפלצתי, לא ישתתף בטורניר כי נבחרת נורבגיה שלו נשארה בחוץ. לאמבפה יש את התנאים הנוחים ביותר שאפשר לבקש: קודם כל, ברמה האישית, הוא מגיע ליורו אחרי עונה מוצלחת מבחינתו (וקצת פחות מבחינת פריז סן ז'רמן, שאיבדה את האליפות לליל), בה הבקיע 27 פעמים בליגה ובסך הכל 42 שערים ב־47 הופעות בכל המפעלים – שיא כיבושים אישי לעונה אחת מבחינתו.

חוץ מזה, צרפת היא הפייבוריטית הברורה לזכות בטורניר הקרוב, עם כל הכבוד לרוח האנגלית המפעמת או ליכולת של גרמניה להתעלות על חומר שחקנים בינוני פלוס ברגעי האמת. יותר מזה, נראה שאיטליה לא בתמונה בכלל, וספק אם לספרד יש מספיק כוח למשוך עד הסוף. על פי סוכנויות ההימורים, אגב, הצרה יכולה להגיע דווקא מבלגיה, אבל איכשהו קשה להאמין שהשכנים החביבים מצפון יעצרו את הצרפתים בדרך להנפה. מה גם שכבר יש תקדים היסטורי: כשצרפת מגיעה ליורו כאלופת העולם, היא לוקחת את הגביע.

ויש עוד משהו שיאפשר לאמבפה לזרוח ולפרוח. קוראים לדבר הזה אנגולו קאנטה. מדובר בשואב האבק האולטימטיבי, פותר הבעיות היעיל ביותר שניתן למצוא, הקשר האחורי הטוב בעולם לדעת רבים והחל מלפני שבוע גם הבוס של ליגת האלופות, אחרי שזכה בתואר עם צ'לסי. גם לקאנטה הייתה עונה גדולה, בקיצור. מאחר שגם בלי השניים הללו יש לצרפת סגל שהוא לכל הפחות "טוב מאוד" ביחס ליריבות האחרות, ומאחר שהשקט שקאנטה ייתן לחלק הקדמי של הטריקולור אמור לספק לאמבפה סביבת עבודה סטרילית מקסימום, אין לו תירוצים: זה הזמן שלו לקחת עוד תואר. בכל זאת, תכף צריכים להחליט מי יהיה על הקאבר של פיפ"א 2022.