אתמול (שבת) נחשפנו לדרמה גדולה במשחק בין פינלנד לדנמרק. למזלנו, כריסטיאן אריקסן יצא מכלל סכנה אחרי שהתמוטט על כר הדשא ועבר החייאה. ואז הגענו לדרמה נוספת, שקשורה לחידוש המשחק.
מדובר על החלטה לא פשוטה הן מצד השחקנים והן מצד המארגנים. זאת משום שבטורניר כמו יורו, מאוד קשה לשנות לוחות זמנים – על אחת כמה וכמה אם הטורניר נערך בכל כך הרבה מדינות שונות כמו הטורניר הנוכחי – אבל ברצוני להתייחס למצבם של השחקנים. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין ששחקני נבחרת דנמרק עברו טלטלה נפשית מאוד גדולה. זה ברור לגמרי שהאירוע השפיע עליהם מאוד. השאלה הנשאלת האם הם היו צריכים לחזור לשחק אתמול? התשובה הנחרצת והחד משמעית היא לא!
המתנגדים לטענה יגידו שכריסטיאן אריקסן דיבר איתם בפייס טיים וביקש מהם לשחק. לצורך הדיון, אפילו אניח לרגע שלא היה לחץ ישיר ולא עקיף מצד המארגנים וההחלטה לחזור לשחק אתמול הייתה החלטה של שחקני נבחרת דנמרק. כעת ברצוני לנמק למה אסור היה לתת לשחקנים להחליט בכלל. לפני מספר שנים, ערכתי מחקר עם פרופ' טל שביט מאוניברסיטת אריאל ופרופ' מוסי רוזנבוים מאוניברסיטת בן גוריון, בו השווינו העדפות הזמן בין ספורטאים מקצועניים לבין לא ספורטאים. מצאנו שספורטאים מקצוענים מעדיפים הווה בצורה מובהקת מאשר האנשים ה"רגילים". במילים אחרות, אפשר להגיד שספורטאים מוכנים להקריב את העתיד בקלות רבה יותר מאשר הלא ספורטאים.
הסיבה האפשרית להעדפת זמן שונה כל כך נובעת דווקא מתכונה שכולנו אוהבים אצל הספורטאים וזה הרצון לנצח בכל מחיר, אבל יש לזה צדדים שליליים. דוגמה אחת היא שימוש בסמים ממריצים, שיביא לשיפור התוצאה היום על חשבון הבריאות מחר. גם הרצון לשחק במחיר החמרת הפציעה או מחלה זה משהו שאנחנו פוגשים לעתים קרובות. הדוגמא הזכורה ביותר היא משחק השפעת (שהתברר בסוף כמשחק הפיצה המקולקלת) של מייקל ג'ורדן. דוגמה נוספת שייכת לכריסטוף קראמר, שחקנה של נבחרת גרמניה, שקיבל זעזוע מוח בגמר המונדיאל 2014 והתעקש להמשיך לשחק. היום, אין לאף אחד ספק שלא היה צריך לשאול אותו האם הוא יכול להמשיך לשחק, אלא פשוט להחליף אותו, כי דעתו לא נחשבת במצב כזה.
בדיוק כמו בפציעת ראש, כך גם אתמול, פשוט אסור היה לתת לשחקני נבחרת דנמרק להחליט. לא היה קשה לנחש שאחרי שיחת הפייס טיים עם אריקסן, שחקני נבחרת דנמרק ירצו לחזור לשחק אתמול בלי לחשוב לעומק, שהדבר יפגע קשות ביכולת שלהם ואף בסיכויי העפלה משלב הבתים. ההחלטה היחידה האפשרית וההגיונית הייתה להעביר את המשחק יום אחד קדימה – החלטה שהייתה צריכה להיות בידיים של אופ"א. זה בתנאי שאופ"א באמת הייתה דואגת לבריאות הנפש של השחקנים, כי הטענה של אופ"א שהחזרה לשחק הייתה החלטה של השחקנים זו פשוט הקטנת ראש. נוח היה לאופ"א מבחינה לוגיסטית שהמשחק יושלם באותו היום בו הוא התחיל, אבל לכולנו ברור שההחלטה הזו גבתה מחיר ספורטיבי (וכמובן נפשי) כבד מנבחרת דנמרק, דבר שגם לא מתיישב עם הפייר פליי, שאופ"א מתיימרת לשים כערך עליון.
הרבה מחקרים הראו קשר הפוך בין לחץ לביצועים. כולנו יודעים שיש סיכוי גבוה יותר להחטאה מקו העונשין ברגעי קלאץ' במשחק כדורסל, יש הרבה יותר שבירות בטניס גברים אחרי שהתוצאה היא 4:4, יש הרבה יותר החטאות בגומה האחרונה בגולף בטורנירים גדולים. בדוגמאות האלה, הלחץ אפילו לא התקרב ללחץ שחוו שחקני נבחרת דנמרק אתמול, ולכן היה די ברור שזו תהיה נבחרת דנמרק מוחלשת מנטלית, שהייתה מתקשה לנצח כל נבחרת. אם פייר פליי באמת חשוב למארגני אופ"א, לא היה קורה כלום אם המשך המשחק היה משוחק למחרת, אבל לא בשעה מוזרה כמו 12:00, כפי שהציעו באופ"א (למה כזה מוקדם?) אלא למשל בין משחק אנגליה-קרואטיה לבין משחק אוסטריה מול מקדוניה.
המקרה הזה הוכיח שוב פעם את שני אי השוויון הידועים גם כך: כסף>בריאות הנפש של השחקנים, וגם כסף>פייר פליי.
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.
לחצו כאן לצפייה בסרטונים על ספורט, כלכלה ופוליטיקה באתר היוטיוב שלו.
מה דעתך על הכתבה?