"הנבחרת הלאומית של איטליה צריכה להיות איטלקית", הצהיר רוברטו מנצ'יני במרץ 2015, בתגובה להחלטת המאמן אנטוניו קונטה לזמן את פרנקו ואסקס הארגנטינאי (אמו איטלקייה) ואת אדר הברזילאי (סביו היגרו מאיטליה). "מי שלא נולד כאן, גם אם משפחתו מאיטליה, לא צריך להיות בנבחרת. אנחנו פועלים רבות לטיפוח הדור הצעיר ואז מצרפים כל מני אוריונדי. זה לא הגיוני".
מנצ'יני עוד היה אז מאמן אינטר ומחאתו עוררה דיון ציבורי נרחב. "אני לא המאמן הראשון של הנבחרת וגם לא אהיה האחרון שיזמן לסגל אוריונדי", ענה לו קונטה. הוא לא טעה.
בתקופת מנצ'יני, השחקן עם הכי הרבה דקות משחק בנבחרת הוא הקשר ז'ורז'יניו – ממצטייני משחק הפתיחה ואחד משלושה ילידי ברזיל בסגל של איטליה ליורו. דווקא מנצ'יני, המתנגד הנחרץ, פעל יותר מכל מאמן אחר מאז ימי ויטוריו פוצו להכללת ילידי חוץ בנבחרת והוכיח לעצמו ש"אוריונדי" זו לא מילה גסה.
כמו רבים אחרים שידעו להשמיע מסרים תקיפים בימיהם באופוזיציה, גם מנצ'יני גילה מהר מאוד שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
***
שבעה ברזילאים מופיעים ביורו הנוכחי: טיאגו אלקנטרה בספרד, פפה בפורטוגל, מריו פרננדס ברוסיה, מרלוס באוקראינה ועוד שלושה לובשים את מדי נבחרת איטליה.
ז'ורז'יניו, שערך את הבכורה עוד אצל קונטה אבל בעידן מאנצ'יני כבש את כל שעריו והפך לשחקן מפתח, הוא הבכיר שבהם. הערב (רביעי, 22:00 בספורט3) מול שווייץ, הוא יערוך את ההופעה ה-28 וישתווה לאדר, מרחק שני משחקים בלבד מטיאגו מוטה – הברזילאי עם הכי הרבה משחקים במדי איטליה. יחד איתו נמצא גם אמרסון פאלמיירי, עוד אחד שזכה בליגת האלופות עם צ'לסי, וכן המוזמן הטרי רפאל טולוי מאטאלנטה. שלושתם מוגדרים כ"אוריונדי".
המונח הלטיני המקורי הוא "אוריונדו", כשבספרד ייחסו אותו לספורטאים שנולדו בדרום אמריקה והם צאצאים למי שהיגר מהמדינה – אלה שלא מכאן. באיטליה, בתקופת השלטון הפשיסטי, לא היה צורך בהליך אזרוח וכך איטלקים מיבשת אמריקה קיבלו מיד אזרחות כפולה כתושבים חוזרים. כמה מהם עזרו לזכות במונדיאל 1934 והמאמן ויטוריו פוצו הבהיר: "אם הם יכולים למות עבור איטליה, הם יכולים גם לשחק עבורה".
***
המקרה הזכור מכולם הוא של מאורו קמוראנסי, שזומן לנבחרת אחרי 40 שנה ללא מתאזרחים. הקשר לא הצליח להגשים את חלומו לייצג את ארגנטינה וניצל את הדרכון (בזכות סבא רבא שירד מאיטליה ב-1873) כדי לקבל זימון ב-2003 ולהיות שותף לזכייה במונדיאל ב-2006. הוא גם שיאן ההופעות מבין השחקנים שלא נולדו באיטליה עם 55 משחקים. בתקופתו הייתה סערה גדולה, גם כי היה ברור שהאזורי היוו אופציה שנייה עבורו. הבדל עצום מהשקט בימי מנצ'יני.
מרגע כניסתו לתפקיד, מנצ'יני פעל לצירוף שחקנים בעלי שורשים איטלקים. לפי רוח התקופה. הוא הבין שהמבחר מצומצם ושעליו לחשוב מחוץ לקופסה, בטח כש-65 אחוזים מהשחקנים בסרייה A הם זרים. טולוי הוא הדוגמה האחרונה, אחרי כמה מהלכים שכשלו ועוד כמה שבתכנון.
***
על פי בית הלל בארץ המגף, הברזילאים בסגל הם זרים על הנייר, אבל איטלקים בדם. לגישת בית שמאי, "רק מי שהזיל את דמעותיו הראשונות תחת שמי איטליה נחשב איטלקי". מבחינת המחמירים, אפילו קלאודיו ג'נטילה, זוכה מונדיאל 1982, לא היה איטלקי כי נולד בטריפולי וחזר עם הוריו כשהיה בן 8.
אז בזכייה בגביע העולמי 1934 היו חמישה ילידי דרום אמריקה, בהנפה ב-1982 אפשר לספור את ג'נטילה וב-2006 הגיע תורו של קמוראנסי לייצג את האוריונדי בנבחרת איטליה. זה עבד במונדיאל, אולי גם ביורו?
מה דעתך על הכתבה?