את המסמכים והצ'קים הנדרשים לביצוע ההעברה מסביליה לריאל מדריד סיפק אחיו של סרחיו ראמוס להתאחדות הספרדית 10 דקות לחצות, ב-31 באוגוסט 2005. 10 דקות הפרידו בין עסקה לביטול. מה אם היה נתקע בפקק? מה אם היה לו פנצ'ר? מה אם לא כל הפקסים היו מגיעים בזמן כמו במקרה המפורסם של דויד דה חאה? איש לא יודע את התשובה, אבל ההיסטוריה הייתה משתנה. ראמוס הגדיר במידה לא מבוטלת את 16 השנים האחרונות של ריאל. בלעדיו במדים הלבנים, הכדורגל הספרדי והאירופי היה נראה אחרת.
ההחתמה נדחתה עד הרגע האחרון כי נשיא סביליה, חוסה מריה דל נידו, נעמד על הרגליים האחוריות ודרש לשלם את סעיף השחרור – כלומר להוציא 27 מיליון יורו על נער בן 19 שהשלים רק עונה אחת בליגה הבכירה. מבחינת פלורנטינו פרס, היה זה צעד חריג ביותר. כאשר הגה את מדיניות "זידאנים ופאבונים", הוא תכנן לרכוש כוכבי על ולקדם את הצעירים המקומיים מהאקדמיה. ולכן, שחקנים ספרדים לא הגיעו מבחוץ בתחילת הקדנציה שלו. ראמוס היה הראשון. את ז'וליו באפטיסטה הוא רכש באותו קיץ מסביליה כבר ביולי ולא היסס לרגע, אבל על הבלם הוא רצה להתמקח – רק כדי לגלות שזה לא רלוונטי.
10 דקות לסגירת חלון ההעברות
וגם ראמוס עצמו לא היה משוכנע שמדובר במהלך נבון בשלב כה מוקדם בקריירה. הוא הרי אוהד סביליה מאז שהוא זוכר את עצמו. הקידום לסגל הראשון של האנדלוסים היה חלום שהתגשם מבחינתו, ועזיבה מהירה לא היתה טריוויאלית. ביוני 2005, כאשר היה במחנה של נבחרת ספרד במסגרת מוקדמות המונדיאל, הוא נשאל לגבי עזיבה אפשרית והשיב: "אני לא חושב על זה כרגע. שחקני ריאל וברצלונה לא מדברים איתי על זה". ואכן, זה היה מאוזן. בארסה גילתה עניין דומה לריאל, ולשחקן עצמו לא הייתה העדפה – בוודאי לא כלפי חוץ. לו חואקין קפארוס, אותו הגדיר ראמוס כמאמן החשוב בחייו, לא היה מתפטר אז מסביליה – יש סיכוי סביר כי הבלם היה מעדיף להישאר במועדון נעוריו עונה אחת נוספת לפחות. אבל קפארוס עזב, דל נידו השתוקק לקבל את כל הכסף, ופרס השתכנע בסופו של דבר.
10 דקות לסגירת חלון ההעברות, זה הושלם – והרעש התקשורתי היה גדול. ראמוס הפך לספרדי הכי יקר אי פעם, ולשחקן השישי הכי יקר בתולדות ריאל. זה לא היה דבר של מה בכך, והביקורות לא תמיד היו סלחניות בלשון המעטה. שני כרטיסים אדומים שספג כבר בחודש הראשון בקבוצתו הראשונה לא עזרו במיוחד, אבל כבר אז אפשר היה לראות בבירור כי ראמוס עשוי מחומר מיוחד. הוא החזיר מלחמה לעיתונאים, לא סתם את הפה לרגע, ולא התבייש להשמיע אותו גם בחדר ההלבשה עמוס האגו. במקביל, הוא למד בשקיקה מהגדולים ביותר.
ליד זידאן וקנבארו בחדר ההלבשה
זינדין זידאן עדיין היה שם בעונתו הראשונה של ראמוס בסנטיאגו ברנבאו. למעשה, בגללו זיזו קיבל הספרדי הצעיר את החולצה מספר 4 ולא את המספר 5 אותו לבש בסביליה. הארונות שלהם היו סמוכים, והבלם דיבר המון עם הצרפתי שהקפיד להיות שקט בדרך כלל. מיד לאחר מכן, בקיץ 2006, ירש את החולצה מספר 5 האיש שניצח את זיזו בגמר גביע העולם והפך למנטור של ראמוס – פאביו קנבארו. האיטלקי העריך מאוד את עמיתו הצעיר, גם אם טען לא פעם שהוא יעיל אף יותר כמגן ימני בזכות היכולות ההתקפיות המשובחות לאורך האגף. זוכרים את השנים של ראמוס מימין בנבחרת, בעוד קרלס פויול וג'רארד פיקה שיחקו בצוותא במרכז? גם בריאל השתמשו בו לעתים תכופות בעמדה זו בעונותיו הראשונות.
אז עוד לא שיערו לאילו גבהים הוא יגיע, אבל הציפיות היו גבוהות בהחלט. דיברו על ראמוס במונחי "היורש של פרננדו היירו", וכבר ב-2008 הוא נשאל ברצינות בראיון לעיתון 'אס' על סיכוייו לזכות בכדור הזהב. "זה לא בלתי אפשרי. אין דבר שהוא בלתי אפשרי. אם אתה עובד קשה ומקריב הרבה, אתה רשאי לשאוף לזכות בכל דבר. נכון לעכשיו, יש הרבה שחקנים טובים ממני, אבל זה אחד החלומות. קנבארו זכה בכדור הזהב, ודיברתי איתו על זה".
מעידות רק העצימו את הבטחון העצמי
הגישה הזו היא שהפכה אותו לאגדה בריאל מדריד ובכדורגל העולמי. ראמוס מעולם לא היה הבלם המוכשר ביותר בתבל, הוא ביצע המון טעויות על המגרש, ספג כמות מסחרית של כרטיסים, והיה שותף להשפלות רבות ומגוונות – בליגת האלופות ובמיוחד מול ברצלונה. הוא היה על המגרש כאשר ריאל ספגה שישייה בקלאסיקו ב-2009, וגם כאשר ספגה חמישייה ב-2010, אז גם הורחק בזמן פציעות כדי לספק אקורד סיום הולם להצגה. אבל כל המעידות לא גרמו לא לפקפק ביכולותיו. בדיוק להפך – הן רק חיזקו אותו והבעירו את הלהט. עם כל חודש שחלף, הפך ראמוס לשחקן דומיננטי יותר ויותר במועדון, והקפיד לעמוד על שלו.
כך נוצר, למשל, הסכסוך המתמשך מול ז'וזה מוריניו, במסגרתו לא היסס ראמוס להטיח במאמנו: "אף פעם לא היית שחקן, ואתה לא מבין איך שחקנים מקבלים החלטות על המגרש". בקרב הזה הוא היה באותו צד עם הקפטן איקר קסיאס, אבל בעוד השוער איבד את מניותיו ונאלץ לעזוב בסופו של דבר ב-2015, מעמדו של ראמוס רק התעצם – והוא ניצל אותו כדי לזכות בחוזה שמן עוד יותר במאבק מול פרס, תוך שהוא משתמש בהצעה שהחזיק לכאורה ממנצ'סטר יונייטד.
השער הגורלי שהביא דסימה
ככה זה כאשר אתה כובש את אחד השערים החשובים ביותר בתולדות המועדון. "דסימה", התואר העשירי הנכסף בליגת האלופות ב-2014, רשום באותיות זהב על שמו. בחצי הגמר, כבש ראמוס פעמיים נגד באיירן מינכן של פפ גווארדיולה, וגם זה היה מכונן, אבל בגמר עצמו – כאשר הכל כבר היה אבוד באיצטדיון האור בליסבון – הוא הופיע על תקן מושיע. טעות של קסיאס הובילה לשער של דייגו גודין במחצית הראשונה, ואתלטיקו מדריד כבר היתה בדרך לדאבל פנומנלי, אבל אז… הנגיחה של ראמוס שתי דקות ו-47 שניות בתוך זמן הפציעות שינתה הכל. כי אין דבר שהוא בלתי אפשרי. קסיאס נישק אותו ולחש באוזנו: "אתה הבוס האמיתי".
וכך החלה השושלת, כי ראמוס הניף את גביע האלופות עוד שלוש פעמים ברציפות כקפטן – ב-2016, 2017 ו-2018. בכל הגמרים בהם נטל חלק, הוא ספג כרטיסים צהובים, פרט לאחרון בו פצע באופן מעורר מחלוקת את מוחמד סלאח ולא נענש על ידי השופט. מבחינת אוהדי ריאל, הרגע השנוי במחלוקת רק הוסיף לו נקודות זכות. בשלב זה, לא היה צורך לחזק את תדמיתו כלוחם האולטימטיבי, אך אולי זה העצים אצל הבלם עצמו תחושה של חוסר פגיעות.
"הייתי מחתים את עצמי לכל החיים"
לאורך שנותיו בריאל מדריד, ראמוס הרשה לעצמו כמעט הכל. הוא היחיד, פרט לכריסטיאנו רונאלדו, שניהל מלחמות תקשורתיות מול פרס, איתו ניהל מערכת יחסי אהבה-שנאה. הנשיא העריץ את אישיותו של הקפטן, אך סלד ממנה בו זמנית כי ראמוס היווה איום ממשי על השליטה האבסולוטית שלו במועדון. ומאז 2018 החלו להצטבר נגד ראמוס עדויות לא ממש מחמיאות. למשל, הבחירה לתעד לסדרה שצילמה אמזון אודותיו את התגובות שלו ביציע במשחק הגומלין מול אייאקס בליגת האלופות ב-2019, ממנו הושעה כי ספג צהוב בכוונה במשחק הראשון, לא הייתה מבריקה בדיעבד – כי ריאל הובסה 4:1 והודחה. באותו קיץ, הוא ניסה לארגן העלאה בשכר באמצעות דרישה לעזוב לליגה הסינית, ואז – כאשר נשאל מה היה עושה עם החוזה של עצמו לו היה נשיא ריאל, השיב: "הייתי מחתים את ראמוס לכל החיים".
סביר שזה היה קצת יותר מדי מבחינת פרס. אולי ראמוס התרגל למתוח את החבל, בלי להבין שהוא עלול להיקרע בסופו של דבר. הוא התרגל לדחוק את הנשיא לפינה במשא ומתן קשוח, רק כדי לצאת עם ידו על העליונה, אבל בעידן משבר קורונה, כאשר הנתונים הפיננסיים של ריאל קטסטרופליים ופרויקט הסופרליג התרסק לרסיסים, נכונותו של הנשיא להיכנע הייתה נמוכה יותר. אחרי שהחתים את דויד אלאבה כשחקן חופשי, הוא לא ממש ראה צורך בבלם בן 35 שהחמיץ חודשים ארוכים בגלל פציעה, דרש חוזה חדש לשנתיים, ובמקביל העז לייעץ פומבית לשחקני סגל אחרים לסרב לקיצוץ בשכרם. וכך, הסאגה הזו הסתיימה בעזיבה. חוזהו פשוט לא הוארך – זו הייתה הדרך האלגנטית ביותר של המועדון לומר לו שלום.
זמן נכון לומר שלום
מבחינת ראמוס, ייתכן שזה דווקא לטובה. הוא אמנם הצהיר כי היה מעדיף לסיים את הקריירה בריאל, אבל לאחרונה המומנטום היה שלילי מבחינתו. מעמדו כאגדה נצחית בבירת ספרד מובטח, אבל עכשיו יש לו גם זמן לאתגר מרתק גם במקום אחר לבחירתו. ובעוד האוהדים חשים צביטה בלב כשהם רואים אותו עוזב, הם צריכים להפנים שזו הדרך הנכונה ביותר להגיד לו תודה על 16 השנים הנהדרות – ולהמשיך הלאה.
"אני לא יכול לדמיין את ריאל בלי סרחיו ראמוס", אמר המאמן החדש-ישן קרלו אנצ'לוטי. אבל דווקא המוטו של ראמוס – "אין דבר שהוא בלתי אפשרי" – צריך להנחות את הקבוצה כרגע. הכל אפשרי בכדורגל, ואפשר לבנות את הקבוצה גם בלעדיו. דמויות אחרות ימלאו את מקומו, בסגנון שלהם ובדרך שלהם. דבר אחד בטוח – יהיה קשה מאוד למצוא נער בן 19 שיעלה 27 מיליון יורו ויהפוך למיתוס כמוהו. במונחי עלות-תועלת, ראמוס הוא אחת ההחתמות הטובות ביותר של ריאל בכל הזמנים.
למעקב אחרי יוכין בפייסבוק לחצו כאן
מה דעתך על הכתבה?