שוק התקווה: ניתוח מצבן של הקבוצות הגדולות בישראל

סיום העונה המאוחר, והכניסה המוקדמת – כתמיד – למשחקי המפעלים האירופיים, טלטלה את שוק ההעברות ברמה כזו שלא בטוח שיש סיבה לקרוא לחודשיים האלה בשם עונת המלפפונים, כי אין פה באמת מלפפונים. שחקנים בעלי שם עוברים מקבוצה לקבוצה עוד לפני שהאוהד הממוצע מוציא את הראש מהבריכה בריזורט הפנוי ובודק אם נשאר לו כסף כדי לקנות מנוי. זה נראה כאילו למרכז הזירה הושלכו שחקנים עם עבר מרשים, כאלה שהאוהדים השרופים מריירים עליהם שנים, וכל קבוצה, בדרכה, מתנפלת על מרכז הערימה ושולפת שחקן שיעטר את הסגל שלה.

אבל גם בשוק הזה – תרתי משמע – צריך לעשות סדר. לא כל קבוצה נוהגת כך ולא כל קבוצה שכן נוהגת כך, עושה נכון.

מכבי חיפה

האלופה הישראלית נכנסת למעגל משחקי מוקדמות ליגת האלופות בעוד שבועיים, עם נקודות דירוג שלא מקנות לה יתרון באף הגרלה, גם לא במפעלים המשניים, כך שתכנון הרכש שלה הוא תלוי התקדמות שלה באירופה, שלב אחר שלב. השוק פתוח עד סוף אוגוסט, ואלופת מדינה, במצב הזה, צריכה לשמור על מי שהיא רוצה לשמור ולהתקדם עקב בצד אגודל בכל הנוגע למילוי השורות החסרות.

אז מכבי חיפה דואגת לשמור על הזרים שרצתה – רודריגס, פלאניץ', שרי ודוניו – להיפרד ממי שלא רצתה – וילדסחוט ומאבוקה- ולהיאבק על ניקיטה רוקאביצה שהוא זר עם דרכון ישראלי, שזה יתרון אדיר, בטח כשמדובר בשחקן ברמתו. רק שהכל שאלה של כדאיות כלכלית. הרחרוח סביב מאוויס צ'יבוטה, שחקן במעמד האזרחי של רוקאביצה, אולי נועד להפעיל לחץ ואולי מיועד לתת עוד עומק לסגל. צירופם של שון גולדברג ובעיקר עלי מוחמד הוא חיזוק, אבל לא כזה שיהפוך את מכבי חיפה למועמדת בלעדית לאליפות, אלא רק לאחת משתיים.

למכבי חיפה חסר עדיין מגן ימני ברמה גבוהה יותר מרז מאיר, ולטעמי חסר לה בלם קל רגליים. את הרכש המשמעותי שלה – עומר אצילי – עשתה הקבוצה בינואר וחסכה זמן התאקלמות קריטי.

מכבי תל אביב

מיץ' גולדהאר בשלו ואי אפשר שלא להעריך את הקו והדרך. מכבי ת"א נפרדה בעל כורחה מדור פרץ, שחקן מעל הליגה שבחר ללכת לאחת מחמש הליגות הבכירות ביבשת; נפרדה מזר שלא רצה לשחק בה; תיפרד כנראה משני שחקנים שלא מתאימים לדרך של פטריק ואן לוון – דן ביטון ואילון אלמוג – ומשני שחקנים בני 33-34 שעשו את שלהם: איתי שכטר ואבי ריקן.

במקומם רודפת מכבי ת"א אחרי שחקנים עם פוטנציאל ענק. היא רוצה שלושה שחקנים מסגל הנבחרת, ואחד היא כבר הצליחה לצרף – עידן נחמיאס. השניים הנוספים עם אוסאמה חלאילה ואביאל זרגרי. כולם צעירים שטרם הגיעו לפרקם, ובזה היא נבדלת מהקבוצות המתחרות בה. זה לקחת שחקנים שהם לפני השיא, לתת להם פלטפורמת התקדמות, ולהוסיף אותם לסגל שמורכב בהרבה שחקנים שכבר עברו את התהליך.

מכבי ת"א גם ממשיכה לרחרח בשוק הספרדי ולחפש שחקנים שהם בסטייל של סאבוריט והרננדס – מנוסי "לה ליגה" שאפשר לעמוד בשכר שלהם. למכבי יש שבועיים פור על מכבי חיפה ובלאו הכי, גולדהאר לא יחרוג מהתקציב שלו כדי לקחת אליפות, אלא ייקח את מה שיש במסגרת התקציב. כלומר, אם מכבי ת"א תממש את הניקוד שלה ותגיע לשלב הבתים של הקונפרנס ליג, מה שיכניס למועדון יותר מ-25 מיליון שקל, היא תשתמש בכסף הזה כדי להתחזק לקראת סיום חלון ההעברות בסוף אוגוסט, כפי שעשתה תמיד בסמוך לעליה לשלב הבתים.

עד אז מכבי תוכל להשתמש ברכש הטרי ובשחקנים שחוזרים מהשאלה ואולי יושאלו שוב, כדי להתמודד בשלבים המוקדמים של גביעי אירופה. ולכן, מי שחושב שהעזיבה של פרץ או יונתן כהן ובוודאי של שכטר או ריקן היא קריטית, צריך לחכות במקרה של מכבי ת"א לסוף חלון ההעברות כדי לקבל את התמונה הסופית.

הפועל באר שבע

שלוש שנים בלי אליפות, אחרי שלוש עונות אליפות רצופות, שיבשו קצת את הדרך של אלונה ברקת. אם בעבר אלונה התחרתה עם מכבי ת"א לא רק על אליפות אלא על השחקנים בטובים בשוק, ויכלה לה, אלונה עברה להתחרות עם הפועל ת"א עם השחקנים השבעים בשוק. כלומר, אין שום רע בשחקני סגל כמו איתי שכטר, דור מיכה, ורועי גורדנה – כל אחד מהם נחשב לפרקים לשחקן הטוב בתפקידו בארץ (גורדנה עשה עונה נפלאה באשדוד) – אבל השיא מאחוריהם.

לצפות משלושתם להוביל את הפועל ב"ש לאליפות, יהיה קצת מוגזם. לא מדובר כבר בשחקנים מובילים ועם עזיבתו של ז'וסוואה הקבוצה גם מאבדת שחקן שהוא מעל הליגה. אין פה מליקסון או בוזגלו או בן שהר וגם לא אליניב ברדה או זרים ברמת ג'ון אוגו או טוני וואקמה. אין פה קבוצה לאליפות, גם אם המטרות הן כאלה. הרעיון להביא את יוג'ין אנסה ולעשות ממנו וואקמה עלול לאכזב, אבל הם מנסים. רוני לוי צריך למצוא עכשיו זרים שישמיטו לסת, כדי לייצר תלכיד שיהיה לו סיי במאבקים על התואר. כרגע אין לו.

בית"ר ירושלים

"מבשלים הפתעות" זה מוטו שיווקי של משה חוגג שקונה זמן, אבל קשה לייצר ממנו אמון. בית"ר ירושלים החתימה את ארווין קומאן, אבל למרות שהוא שם גדול יותר בהולנד מפטריק ואן לוון או ריימונד אטוולד, להם יש עליו עודף קילומטראז' בכדורגל הישראלי. הוא תלוי לחלוטין באלי אוחנה או חוגג שייצרו לו סגל שיוכל לעבוד איתו.

כרגע יש גל עזיבות: שי קונסטנטין, עידן ורד, אלירן עטר, עלי מוחמד, אולי אפילו ירדן שועה ואביאל זרגרי. זה ליבת המועדון. אי אפשר לייצר תחליפים משוק שבסוף הוא מוגבל: רוב השחקנים החופשיים נחטפים, האחרים תחת חוזה וצריך לקנות אותם, ולכל הדברים האלה צריך כסף, ואין כזה, אם עסקת השותפות עם השייח' נפלה וחרב הקיצוצים כבר הונפה. שחקנים כמו אבי ריקן או אופיר מזרחי הם שחקנים נחמדים, אבל לא כאלה שייצרו מספרים שוברי שוויון.

סיפור עונת ההעברות של בית"ר נראה כרגע עגום ואפילו מסוכן לעתיד המועדון. הקבוצה לא רלוונטית, ויתכן שחוגג מביע את אכזבתו מהמגבלות שמונעות ממנו לפתח את המועדון – האוהדים לא ממלאים את חלקם בהכנסות ומיעוטם הקולני מנהל איתו קרב מאסף – ולכן האנרגיות שלו פחתו.

הפועל תל אביב

לקבוצות הגדולות של הפועל ת"א בעבר היה קו ודרך: או שהיו בהם שחקני בית בתהליך פריצה, או שהביאו רכש עם עוצמות, בעיקר זרים, או שהיה להם כסף כדי להביא כוכבים. כרגע להפועל אין כמעט כלום מכל אלה, אז היא מאלתרת. דוידה, אליאס, גרופר או ליידנר הופכים לשחקנים לגיטימיים בליגת העל, אבל זה עוד לא טועמה, בלילי, אפק או כפיר אודי. הרכש של ינואר השאיר אותה בליגה, אבל תקרת הזכוכית שלו היא מקום חמישי.

גם הפועל ת"א מביאה הקיץ שחקנים שהשיא מאחוריהם – עידן ורד, שלומי אזולאי, אולי בן שהר – או כאלה שאינם איכותיים די לרמות הבאמת גבוהות של המאבק על התארים (וארן? עוואד? סרדל? פלשר?), אבל לזכותם ייאמר שהקבוצה עובדת, מחתימה, ויוצרת עובדות בשטח.

בניגוד לבית"ר ירושלים, הקהל של הפועל ת"א נאמן ורוכש מנויים, ללא קשר להישגים או פוטנציאל, וכשיש רוח של התחדשות, הוא קונה יותר. הפועל רוצה שקט, אבל כשהכל יחזור ממש לקדמותו, יתברר שם ששער 2 נשאר מאחורי הספסל, ושער 2 גדל מאוד אחרי השיפוצים. בשער 2 יושבים אלה שישבו פעם בשער 5 והיו "מאגניבים" ואחר כך בשער 7 והיו דעתניים ועכשיו כשהם בשער 2, הם רוצים הצלחות. ומעל לשער 2 יש גג, והוא יוצר די אקוסטיקה לגידופים.