איזה שבוע מטורף עבר על הכדורגל העולמי. מי זוכר בכלל שביום ראשון בבוקר הסיפור היה השאיפה הדנית הצנועה לנסות לשחזר את ההישג האדיר של הנבחרת מלפני 29 שנה ולזכות באליפות אירופה כנגד כל הסיכויים. בשביל זה הם היו צריכים לעבור את וויילס, ואז – לכאורה – להתמודד בדרך לגביע עם הולנד, גרמניה וצרפת.
אז זהו, שבסוף הדנים הפכו לדבר היחיד שהיה באמת הגיוני בשמינית גמר יורו 2020. הם ניצחו את וויילס בקלות (מוגזמת), ופה פחות או יותר נגמרו הדברים הצפויים בטורניר. כבר באותו ערב קיבלנו רמז ראשון, כשאיטליה נגררה אחרי אוסטריה להארכה. אומנם ניצחה בסיום, אבל זה לא היה קל ובטח לא לפנתיאון.
למחרת כבר התחילו להגיע האירועים המשמעותיים: פורטוגל, אלופת אירופה המכהנת והראשונה מבית המוות ששיחקה בשלב הנוקאאוט – עפה מול בלגיה. כריסטיאנו רונאלדו הלך הביתה עם חמישה שערים בטורניר, אחרי שהצליח להעפיל מבית ששיחקו בו גם גרמניה וגם צרפת – זה אירוע. בטח כשמדובר ביורו האחרון בקריירה שלו.
את ההפתעה המשמעותית הראשונה סיפקה עוד קודם צ'כיה, שהעיפה את הולנד, המכבי פ"ת של הכדורגל העולמי. רוצה לומר: בניכוי ההיסטוריה היפה והיח"צ המוגזם, הפוזה האלגנטית וכמובן האובססיה הישראלית המוגזמת – הולנד היא בסך הכל נבחרת בינונית להפליא, שלא הביאה שום תואר מלבד זכייה אחת, יפה במיוחד, ביורו 1988. נכון, תמיד יש להם שחקנים שווים שכולנו היינו רוצים לראות יותר, אבל בפועל – כלום ושום דבר. מדי פעם מגיעים לגמר ומפסידים, ותמיד כיף להיזכר בהרצל ואן באסטן ויוהאן בגלייבטר, אבל זהו.
אחר כך הגיע המשחק המטורלל בין קרואטיה לספרד, שסיפק שמונה שערים ודרמה אדירה. עוד לא הסדרתם את הנשימה וכבר שווייץ מובילה על אלופת העולם 0:1 ועוד מחמיצה מולה פנדל. צרפת הביאה מהפך של אלופה וכבר הובילה 1:3, ואז קרסה כמו בני יהודה בעונת ירידה ונגררה להארכה ולפנדלים. ומי היחיד שהחמיץ מתוך עשרה בועטים? כמובן, השחקן שהיה אמור לקחת את היורו הזה כדי למנף את הקריירה שלו למקום פחות משעמם מפריז סן ז'רמן, קיליאן אמבפה. מצד אחד, עם איך שהוא נראה בטורניר הזה – לא הייתה אפשרות אחרת. מצד שני, בחיאת, זה היה הרגע שבו הוא אמור להתעלות על עצמו. מדהים שזה לא קרה.
למחרת אוקראינה הפתיעה כשהדיחה את שוודיה, ואנגליה עוד יותר הפתיעה כשלא הפכה לסמרטוט מול גרמניה, כפי שהתרגלנו לראות בטורנירים גדולים, ויצא שכל מי ששרדה את בית המוות עפה, שזה סיפור בפני עצמו.
אחרי הרבה מאוד זמן, יותר מדי אפילו, קיבלנו טורניר כדורגל גדול שמספק את הסחורה. שלב הבתים אומנם היה משמים, אבל גם שם הטורניר הצליח לספק סיפורים מרגשים – אריקסן, רונאלדו, שיק, ההצלחה של איטליה וכו'. שמינית הגמר העלתה הילוך והצילה לא מעט מהתדמית של הכדורגל העולמי, לא כל שכן של כדורגל הנבחרות, שכבר חשבנו שאבד עליו הכלח. 31 שנה אחרי שהמונדיאל של איטליה 1990 לא הצליח לספק שום סיפור כדורגל טוב (סיפורים מסביב דווקא כן), היה חשש אמיתי שיורו 2020 יביא את אותה חוויה משמימה. בתוך שבוע אחד הכל התבדה.
את היורו הזה נזכור לא רק משום ששוב אנגליה העפילה מהבית המוקדם עם שני שערי זכות בלבד כמו באיטליה 1990, אלא משום שבשמינית הגמר הובקעו הכי הרבה שערים אי פעם לשלב זה בטורניר גדול; וגם כי צ'כיה או דנמרק יהיו בחצי הגמר – נבחרות שלפי איך שהן נראות ומשחקות, הרבה יותר מגיע להן מאשר לגרמניה האיומה. וגם כי ספרד, למרות הביקורות והפתיחה המשעממת, כבשה כבר 11 שערים ונראית מעולה, ואם היא תגיע לחצי הגמר (שום דבר כבר לא בטוח), היא תפגוש שם את איטליה או את בלגיה; וגם כי הגמר הקלאסי שחשבנו שנקבל, צרפת נגד גרמניה או צרפת נגד הולנד – ירד מהפרק כבר אחרי שמינית הגמר.
ובעיקר, נזכור את היורו הזה כי אחרי יותר מדי זמן שבו אפשר היה לצפות בכדורגל עם עוד מסך ביד – שיקום מי שלא דבוק לסלולרי שלו תוך כדי – פתאום הגיע רצף משחקים שבו אי אפשר לעשות את זה. כל רגע יכול ליפול משהו. פתאום אשכרה לא מומלץ לגלול את הפיד של הפייסבוק תוך כדי משחק, כי בכל רגע יכול לקרות משהו על מסך הטלוויזיה. ואת כל זה, הקונספט המטומטם של משחקים ב־11 מדינות שונות לא הצליח להרוג. הישג.
ועוד משהו: זה היורו שבו נפרדנו מרונאלדו, מלוקה מודריץ', מיוגי "המחטט באף" לב וכנראה גם מדידייה דשאן. הכדורגל משיל את העור הישן ומשהו חדש יבוא במקומו. הנה, עוד לא נגמר וכבר יש לנו טעם של עוד. יש הצלחה גדולה מזו?
מה דעתך על הכתבה?