"אני לא מרגיש לחץ. ב-9 ביולי 2006, ביליתי את הצהריים בשינה ובמשחקי פלייסטיישן. בערב הלכתי וזכיתי בגביע העולם". כולם מכירים את המילים שכתב אנדראה פירלו באוטוביוגרפיה שלו. הזכייה לא הייתה קלה, כמובן. הקרב מול צרפת הלך לפנדלים, ופירלו דייק בבעיטה הראשונה כדי להוציא את הכחולים לדרך המלך. כל הבעיטות שלהם הלכו פנימה, כולל זו של דניאלה דה רוסי שנמצא כעת בצוות האימון של רוברטו מנצ'יני.
פירלו היה הגיבור האולטימטיבי גם בדו קרב הפנדלים מול אנגליה ברבע גמר יורו 2012. אז זה התחילה רע מבחינת אזורי – ריקרדו מונטוליבו החמיץ וג'ו הארט ריקד בין הקורות עם חיוך מעט זחוח. פירלו ידע שהוא חייב למחוק את החיוך הזה כדי לרסק את הביטחון העצמי של שחקני היריבה – אז הוא הימר על פאננקה, והכדור שטס באיטיות משפילה אל הרשת עשה את העבודה. האנגלים לא התאוששו. אשלי קול ואשלי יאנג החטיאו, וכך נרשמה הדחה נוספת בפנדלים מבחינת נבחרת שלושת האריות.
הכישלונות מהנקודה הלבנה הפכו לעניין כה שגרתי, שאפילו האנגלים עצמם בחרו לצחוק עליהם כדי להתגבר על האכזבות. באותו ערב אגדי של פירלו, צייצה לשכת התיירות הממשלתית: "אנגליה מפסידה בפנדלים. בקרו באתר שלנו כדי ללמוד עוד על התרבות והמסורת שלנו". בטוויטר אהבו מאוד את הבדיחה ואולי היא עזרה קצת לבלוע את הגלולה המרה.
England lose on penalties. For more on our culture and traditions go to http://t.co/hufIKacu 😉
— VisitEngland (@VisitEngland) June 24, 2012
סאות'גייט מכיר היסטוריה על בשרו
למה זה חשוב עכשיו? כי למסורת באמת יש השפעה פסיכולוגית גדולה מאוד. גם האיטלקים הפסידו המון בפנדלים, אבל כאשר הם מגיעים לדו קרב, הם זוכרים בעיקר את גמר מונדיאל 2006 והגאונות של פירלו מרחפת עבורם מעל המגרש ומסייעת להם. נגד האנגלים, ההיסטוריה מלפני תשע שנים טרייה עוד יותר. לאונרדו בונוצ'י וג'ורג'ו קייליני היו שם, ותמסכו עליהם שהם סיפרו הכל על החוויה לחבריהם הצעירים. פנדלים זו הגרלה והעסק מוכרע לעתים על בסיס מזל טהור, אבל הסיכויים לא בהכרח 50:50. האנגלים לנצח יהיו בנחיתות מנטלית, קל וחומר כאשר מנגד ניצבת איטליה, קל וחומר כאשר למאמנם קוראים גארת' סאות'גייט – אותו סאות'גייט שהחמיץ את הפנדל הגורלי נגד גרמניה בחצי הגמר בדיוק לפני 25 שנה.
אז נכון, החבורה של סאות'גייט חיסלה לכאורה את הקללה בשמינית גמר גביע העולם לפני שלוש שנים, כאשר ביצעה מהפך מרגש מול קולומביה, אבל היא עשתה זאת על חשבון נבחרת לוזרית בעצמה. לראיה, הקולומביאנים נכנעו בפנדלים לארגנטינה בחצי גמר קופה אמריקה בשבוע שעבר, והם ממש לא ידועים במנטליות חסונה. מבחינה מורלית, לניצחון במוסקבה הייתה חשיבות לא מבוטלת, אבל הוא לא הכין את אנגליה לאתגרים מול נבחרות עם מסורת מפוארת הרבה יותר. ולכן, היה קריטי להימנע מתוצאות תיקו. זהו חסרון עצום, אבל צריך להשלים איתו ולפעול בהתאם, אם וכאשר התנאים מאפשרים זאת. אנגליה פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להגיע לפנדלים.
שואו – שער רביעי ב-268 משחקים
אל מול החיסרון הזה, זכו האנגלים בשלל יתרונות. הטורניר היה ביתי, למעט חגיגה מול אוקראינה ברומא. העליונות ביציעים אתמול הייתה כבירה, גם בלי לקחת בחשבון את החוליגנים שהצליחו לפרוץ את המחסומים ולחדור לאצטדיון ללא כרטיסים. לאיטלקים אפילו לא הורשה להתאמן בוומבלי יום לפני המשחק, כביכול על מנת לשמור על הדשא במזג אוויר גשום – כאילו טיפות מים מהעננים חריגות בלונדון. ואז, ממש בפתיחת המשחק, אנגליה גם הבקיעה שער פנטסטי.
הוא נולד, באופן משעשע למדי, מטעות של הארי מגווייר שהחזיר כדור גרוע מאוד לג'ורדן פיקפורד וגרם לקרן מטופשת ומיותרת. פניו של בלם מנצ'סטר יונייטד הסגירו לחץ עצום, אבל דווקא המצב הנייח של הכחולים הוביל למתפרצת קטלנית שהדגישה את המחשבה של סאות'גייט בבחירת ההרכב.
נקודות התורפה של איטליה היו באגפים. שלישיית הקישור יציבה ונהדרת, צמד הבלמים הוותיקים של יובנטוס נתנו טורניר למופת, אבל ג'ובאני די לורנצו ואמרסון לא היו האופציות הראשונות של מנצ'יני. המגן הימני של נאפולי, חסר ניסיון על אף שהוא בן 27, שולב בגלל הפציעה של אלסנדרו פלורנצי. אמרסון, שלא השלים 90 דקות במצטבר בשני משחקים בודדים כמחליף במדי צ'לסי בפרמייר-ליג בעונה החולפת, היה הגיבוי של לאונרדו ספינאצולה, אחד המצטיינים של היורו שקרע גיד אכילס ברבע הגמר. סאות'גייט החליט לאתגר אותם באמצעות מעבר לשיטת שלושה בלמים, ומתן חופש פעולה לשני המגנים לדהור קדימה. והנה לכם – כבר בדקה השניה בישל קיירן טריפייר את שער הבכורה בנבחרת של לוק שואו.
קחו בחשבון כי שואו כבש עד אתמול שלושה שערים ב-268 משחקי קריירה. את הרביעי הוא שמר לרגע החשוב בחייו, בטורניר שהיה פנומנלי עבורו, עם שלושה בישולים ועבודת הגנה יוצאת מהכלל. אפשר היה לראות בבעיטה החדה שלו סוג של נס. ג'אנלואיג'י דונארומה נכנע, איטליה נקלעה לפיגור לראשונה ביורו – וזו נבחרת שלא רגילה להיות בפיגור.
החילופים של מנצ'יני עבדו
ניתן היה לראות זאת בשפת הגוף של שחקניה במחצית הראשונה וגם בקבלת ההחלטות שלהם. הבעיטות היו פזיזות, שיתוף הפעולה היה לקוי, צ'ירו אימובילה הלך לחלוטין לאיבוד בין שלושת הבלמים האנגלים, לורנצו אינסינייה כעס על פדריקו קייזה, קייזה כעס על איניסייה, בעוד אנגליה – בתמיכת הקהל האדירה – הרגישה על הסוס. הארי קיין היה מצוין במחצית הזו, ירד למרכז המגרש, ניסה לנווט את הנבחרת גם בפליימייקר ושני המגנים האיטלקים הרגישו ממש לא נוח אחרי השער שספגו. די לורנצו ואמרסון חששו, וזה היה הזמן להכות בברזיל כשהוא חם.
המציאות הייתה שונה. לו מישהו היה מספר לאנגלים כי הבעיטה של שואו תהיה היחידה (!!) שלהם למסגרת ב-120 דקות, ייתכן שהם היו מוותרים על השער כדי לשנות את הדינמיקה. התברר כי המערך של סאות'גייט לא טוב מספיק כדי לסכן יריבה ברמה של איטליה גם כאשר היא נראתה פגיעה. מייסון מאונט תפס יום חלש מבחינה התקפית, בעוד דקלאן רייס וקלווין פיליפס – על אף היעילות בלחץ על מובילי הכדור – אינם יצירתיים כדי למלא את החסר. אנגליה פיספסה את הצ'אנס שלה להכריע את ההתמודדות, וככל שחלפו הדקות כך היא הייתה זהירה יותר ופחדנית יותר. לא ברור אם ההחלטה לשמור על היתרון נבעה מהוראות ספציפיות של המאמן או מרגשי נחיתות בתת-מודע, אבל המארחת אפשרה לכחולים לחזור למשחק ולצבור ביטחון. כשזה קרה, כבר אי אפשר היה להוציא מהם את הכדור.
מנצ'יני ביצע את החילופים הנכונים בתחילת המחצית השנייה. הוא הוציא את אימובילה חסר התועלת, הכניס במקומו את דומניקו ברארדי והפך את שלישיית החוד של איטליה להרבה יותר גמישה והרבה פחות צפויה. קייזה צץ לפתע הרבה יותר משמאל, אינסינייה חתך למרכז ואיומים התגברו. במקביל, נכנס בריאן כריסטנטה העוצמתי במקומו של ניקולו בארלה שלא היה בשיאו, והייתה לו מעורבות ישירה בשער השוויון כאשר הצליח להתגבר במאבק אווירי על כדור קרן ולהסיט אותו לעברו של מרקו וראטי.
הנגיחה הגורלית של וראטי
ואז הייתה הנגיחה של וראטי. אם השער של שואו היה נס, מה אפשר לומר על האפשרות כי שחקן בגובה 165 סנטימטרים יבקיע בראשו נגד אנגליה? הסטטיסטיקה ההזויה הזו לא התממשה כי פיקפורד הציל ברגע האחרון, אבל הניסיון של בונוצ'י עשה את שלו – וזה דווקא היה צפוי. הבלם הטכני יודע להבקיע שערים חשובים, הן במדי ובה והן בנבחרת. הוא גם יודע למסור כדורי עומק מזהירים, וכמעט סידר לברארדי את שער היתרון דקות ספורות לאחר מכן. הכחולים נכנסו לקצב וניסו לנצח את המשחק הזה ב-90 דקות. ואנגליה? היא לא ניצלה גם הפעם את הפוטנציאל הגדול בסגל.
פיל פודן היה פצוע הפעם, אבל ג'ק גריליש נכנס רק בדקה ה-99 בהארכה, בעוד ג'יידון סאנצ'ו ומרקוס רשפורד שולבו רק כדי לבעוט פנדלים. סאות'גייט ביצע שינוי טקטי נכון בדקה ה-71 כאשר ויתר על בלם שלישי בהיעדרו של אימובילה ושלח למגרש את בוקאיו סאקה הפעלתן, אבל זה לא היה מספיק כדי לשנות את המומנטום. הוא היה של האיטלקים עד לשלהי ההארכה, אז ביצעו האנגלים ניסיון נואש ולא אפקטיבי להימנע בכל זאת מפנדלים. זה היה מאוחר מדי והבלמים המזדקנים של מנצ'יני לא עמדו בפני משימות קשות במיוחד. הן קייליני והן בונוצ'י סחבו כרטיסים צהובים – הקפטן קיבל את שלו בגין עבירה בוטה עד כדי גיחוך על סאקה – אך הם חייכו עד הסוף.
אנגליה לא ניצלה פוטנציאל, איטליה – כן
בסוף זו הייתה ההגרלה בה ידעה אנגליה מראש כי סיכוייה לא מזהירים. אפשר לבקר את סאות'גייט על ההחלטה להעניק לסאנצ'ו שיובש לגמרי על הספסל את תפקיד הפנדליסט ואפשר לבוא אליו בטענות על הבחירה בסאקה בן ה-19 כבועט החמישי – הימור אמיץ ומטורף כאחד – אלא שזה קצת פחות משנה. אנגליה הפסידה את הגמר הזה כאשר לא ניצלה את הסיכוי שניתן לה והפגינה גישה שלילית מדי – ממש לא בפעם הראשונה בטורניר. זו הסיבה המרכזית לכך שהיא לא הייתה האלופה הראויה.
לעומתה, איטליה היא הסיפור המנצח. בזכות מנצ'יני שסבל מתדמית לקויה עד שלקח את המושכות ב-2018 אחרי כישלון ההעפלה למונדיאל והחדיר רוח חיובית מאוד בנבחרת. כעת הוא הגשים כמאמן את החלום שהיה לו כשחקן. בזכות קייליני, שהיה המנהיג האולטימטיבי בגיל 37 אחרי שנתיים של פציעות. בזכות ספינאצולה הכריזמטי שרקד אתמול עם קביים. בזכות דונארומה ששיחזר את הגבורה של ג'יג'י בופון ב-2006 ונבחר לשחקן הטורניר. בזכות ז'ורז'יניו שהיה ראוי אף הוא לפרס, וניווט גם אתמול את הכל, למרות הפגיעה הקשה בקרסולו בשלהי המחצית הראשונה. בזכות קייזה שפילס את דרכו להרכב, כבש שני שערים קריטיים בשלב הנוקאאוט והיה דומיננטי מאוד גם בגמר.
כן, האיטלקים ראויים לחגוג עכשיו. הם הוסיפו פרק נוסף למסורת המפוארת שלהם. בינתיים, בעיתוני אנגליה מפזרים מחמאות על הנבחרת שהגיעה לגמר בפעם הראשונה אחרי 55 שנה, ו"כמעט" עשתה את זה. זו מנטליות אחרת לגמרי.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק: https://www.facebook.com/globalfootball1/
מה דעתך על הכתבה?