את ג'פרי, חלוץ מצטיין לדבריו, אני פוגש בעמדת הביטחון של המלון בו מתאכסנים רבים מאנשי התקשורת הישראלית שהגיעו לכסות את האולימפיאדה בטוקיו. "אני מהרפובליקה של ביאפרה", הוא אומר בגאווה כשאני שואל מהיכן באפריקה הגיע עד יפן כדי למצוא מקום לעבוד בו. מעטים מכירים את הסיפור של המדינה שרצתה להתנתק מניגריה בשנות השישים של המאה הקודמת ואחרי מלחמת אזרחים קשה מאוד, הרימה ידיים ונכנעה בסך הכל שלוש שנים אחרי שניסתה לייצר לעצמה עצמאות ב-1967. אפילו ישראל הקטנה של השנים הראשונות לעצמאותה, ניסתה לשלוח שם ידיים ולייצר אחיזה באמצעות משלוחי נשק לכיוון אפריקה.
ג'פרי יושב כעת על כיסא ליד שולחן קטן בכניסה למלון, מרחק אלפי קילומטרים מהבית של הוריו באפריקה. תפקידו לפקח שעיתונאים מכל העולם אשר הגיעו לאולימפיאדה ייצאו לסידורים של 15 דקות מקסימום מחוץ למלון. לאיצטדיונים ולאולמות בהם ייערכו התחרויות מותר לתקשורת לצאת בשבועיים הקרובים, אבל לאכול במסעדה או לבקר בקניון יהיה מותר רק בהמשך השהות ביפן. בינתיים, ניתן לצאת רק לסידור קצר של רבע שעה בסביבה. אין הרבה חנויות בסמוך למלון הנאה בו שוכנים עיתונאים מכל העולם. רק ההליכה ממנו ועד לחנות הקרובה לוקחת ארבע דקות, מה שמשאיר שבע דקות לקנייה אם לוקחים בחשבון את הדרך שצריך לעשות חזרה. התנאים מאוד קשוחים. מי שיוצא ממלא דו"ח עם פרטיו האישיים ושעת היציאה. ג'פרי מקפיד שכולם יחזרו בזמן. כרגע הוא בהמתנה לקבוצה כאן ביפן ולהגיע לשחק בישראל מאוד מעניין אותו. מי שתיקח, תרוויח. הוא מתחייב לכבוש לא מעט שערים.
ההגעה למלון משדה התעופה בטוקיו מתבצעת בשני שלבים. אחרי שהתגברת על הבירוקרטיה האימתנית שאחרי הנחיתה, מחכה לך אוטובוס שמעמיס לא מעט עיתונאים ואורחים אחרים שהגיעו למשחקים האולימפיים. כולם ישובים בספסלי האוטובוס כפי שישבו שעות קודם בטיסות בדרך לטוקיו כשהם מחויבים לעטות מסיכות. אלא שהאוטובוס הזה לא מפזר במלונות, אלא במגרש אספלט ענק שבו חונות מאות מוניות. מוניות דומות לאלה שיש בלונדון והן מסיעות נוסע-נוסע למלון בו הוא מתאכסן. זה קצת מצחיק, שלא לומר מגוחך, שדקות קודם ישבו כולם יחד באותו אוטובוס ועם הירידה ממנו, כל אחד עולה על מונית משלו, במימון הוועד האולימפי הבינלאומי וממשלת יפן, ומוסע עם הרבה כבוד למחוז חפצו. בקשה של שני עיתונאים לנסוע יחד באותה המונית לאותו המלון בטענה כי הם מאותה מדינה ועובדים באותה מערכת, התקבלה ב"לאו" מוחלט בצירוף המשפט: "רק זוג נשוי יכול לנסוע באותה מונית יחד. אם יש לכם כוונה להתחתן, תעשו את זה זריז ותוכלו לנסוע באותה המונית".
היציאה משדה התעופה בטוקיו לאוויר החופשי, תלויה בכמות המטוסים שנחתו במקביל מרחבי העולם. אם יש לך מזל, נחתת בזמן טוב ובלי הרבה עומס. המטוס בו אני טסתי בדרך מפרנקפורט לטוקיו, היה גדול ומלא בכ-70 אחוז מהקיבולת שלו. במקביל נחת גם מטוס מניו יורק ועליו בסך הכול 30 עיתונאים שהתרווחו בטיסה של 14 שעות על פני 350 מושבים. הכמות שהגיעה משתי הטיסות היתה יחסית קטנה, כך שלקח לנו שלוש שעות בלבד לצאת מהשדה לאוטובוס. בשלוש השעות האלה, שהיוו שיא חיובי ביחס לשעות הארוכות שהמתינו אחרים בימים שעברו, היה צריך לעשות בדיקת קורונה באמצעות מילוי מבחנה ברוק, להמתין לתוצאה שלילית ובמקביל לעבור בשבע תחנות שונות ברחבי השדה בהן צריך להציג מסמכים שונים, למלא עוד טפסים רבים ולהוריד אפליקציות שונות.
האווירה מאוד מתוחה מהרגע שנוחתים בשדה בטוקיו. היפנים משתדלים להיות נעימים ומסבירי פנים והם מפוזרים כמעט בכל פינה כדי לסייע, אבל התחושה היא שהכול מאוד מוגבל וחשוד, אם כי ביומיים האחרונים משהו מתחיל קצת להיפתח ולהשתחרר גם מכיוון המדינה המארחת.
זו לא אולימפיאדה רגילה. בריו לפני חמש שנים, על אף אינספור כתבות ואזהרות מפני מחלת נגיף הזיקה והאיומים של דאעש, הכל היה פתוח, חגיגי ומיוחד. כאן בטוקיו זה כבר העולם החדש שחי את הקורונה ואת הווריאנטים החדשים וגם אם נבדקת שלוש פעמים בשלושה ימים ובכל הבדיקות יצאת שלילי, אתה עדיין עלול לסכן את הציבור המקומי – וכך יתייחסו אליך עד שהאולימפיאדה תסתיים.
מה דעתך על הכתבה?