לפני 30 שנה מכבי פתח תקווה חזרה לליגה הלאומית, אחרי כמה שנים בארצית. אלה היו שנים קשות מאוד לאנדרדוג המלאבסי: הפועל דהרה בצמרת הלאומית עם שלוש סגנויות (ובסוף 1991/92 עוד לקחה גביע והשתחלה להופעת בכורה ישראלית בגביע המחזיקות), ואילו הלוזונים, שאז בכלל היו אמורים להיקרא המנדלים – ירדו ב־1987/88 לליגה השנייה והעבירו בה שלוש שנים, עד שב־1990/91 הצליחו לסיים במקום הראשון וחזרו לליגה של הגדולים.
הקאמבק היה מלווה בהגברת המעורבות של שני אחים, שלאט־לאט התחילו להשפיע יותר ויותר על הנעשה בקבוצה השולית מפ"ת. האחים האלה, שפעם היו אוהדים ולאט־לאט התברגו פנימה בזכות הכסף שידעו לתת, הפכו את מכבי פ"ת לחומר ביד היוצר: בדיוק כמותם, היא הייתה קבוצה עיקשת, קשה, קשוחה, מחוספסת. זה לא הספיק כדי לדגדג את הפועל, אבל הלוזונים, שהסדירו את שליטתם בקבוצה על ידי רכישת הנתחים מהמנדלים, הם אנשי חזון. והם עקשנים, אין לתאר כמה האנשים האלה עקשנים.
ב־6.3.1999 מכבי פ"ת הגיעה לשכונת התקווה, למשחק חוץ מול בני יהודה. אבי לוזון שישב על ספסל הקבוצה התעצבן על השופט, רב איתו והורחק ליציע. בזמן התקף העצבים הזה הקבוצה שלו הייתה ביתרון 0:2, אבל זה לא מנע ממנו להתרגז על החלטה שלא נראית לו. ככה זה במכבי פ"ת, לא מוותרים על כלום. אבל עכשיו נוצרה בעיה: לוזון הורחק ליציע – והאיש שיכול היה לפתוח ללוזון את היציע היחיד שבו לא היו אוהדי בני יהודה באותו משחק – נעלם באורח פלא.
אז לוזון לא ויתר. הוא טיפס על הגדר, מתוך המגרש, דפק קפיצה מעליה, סיבוב והופ – ירד לתוך היציע הריק. אני זוכר את עצמי מביט נפעם במחזה הזה, לא יודע אם לצחוק מכמה שהכדורגל כאן גרוטסקי או להתפעל מהעקשנות הבלתי נלאית של הבנאדם הזה.
חלפו שנים. הלוזונים, בטיפוס עיקש על כל גדר שראו בדרך, הצליחו להשתלט על הכדורגל בפ"ת. צעד ועוד צעד, ניצחון ועוד ניצחון – לאט־לאט ההימור הנכון ביותר על הדרבי בעיר לא היה אובר 2.5 אדומים אלא אובר 2.5 שערים של מכבי פ"ת. משנה לשנה ההישגים של מכבי נראו טובים יותר מאלה של הפועל. בזמן שמכבי הוחזקה בידיים של שני אוהדים שאפתנים, מהחומר הכי קשה שיש – הפועל הוחזקה על ידי מאיר שמיר.
לאט־לאט התקבע מעמדה של מכבי כקבוצה החזקה בעיר. זו כבר לא הייתה שאלה. קרנם של הלוזונים כאנשי כדורגל חזקים ומוצלחים עלתה מרגע לרגע. לקראת סוף העשור הראשון של האלף החדש זו כבר הייתה אקסיומה. ב־2011/12 קרתה תאונה ושתי הקבוצות של פ"ת ירדו ליגה ביחד. מכבי חזרה תוך שנה, הפועל דשדשה ועלתה עונה אחר כך, רק כדי לרדת שוב. למכבי קרתה עוד תאונה קטנה בעונת 2018/19, אבל גם מזה היא יצאה. הנה היא כאן.
3.10.2001 היה יום רביעי, חול המועד סוכות. לא קרה בו שום דבר מיוחד. בטבלת ליגת העל דורגה מכבי פ"ת באותו יום במקום הלפני אחרון, עם 2 נקודות בלבד, כשמאחוריה רק בית"ר ירושלים, שפתחה את העונה באיחור בגלל קשיים תקציביים. בימים ההם הלוזונים שילמו על אחת הטעויות הנדירות שעשו מאז נולדו בערך: מינויו של אלי אוחנה למאמן הקבוצה. אוחנה המשיך עוד שני משחקים על הקווים במכבי פ"ת לפני שהודח לטובת מאמן בית, גיא לוזון.
באותו יום נולד ילד בשם ליאל עבדה. קצת פחות מ־20 שנה אחר כך, אותו גיא לוזון באותה מכבי פ"ת של אותם לוזונים יקבל מאותו עבדה תצוגות כדורגל נחמדות, שמתברר שמספיקות כדי לקבל חוזה יפה בסלטיק הסקוטית (השבוע הוא כבש במדיה שער בכורה). הלוזונים סידרו למכבי פ"ת 4 מיליון יורו בעסקה הזו, שמצטרפים לכ־6 מיליון יורו שעשו על מנור סולומון לפני שנתיים וחצי. הפועל פ"ת, למי ששאל, ירדה לליגה א' לפני חודשיים וצריכה נס בבית הדין המשמעתי של ההתאחדות כדי להחליף ליגות עם הפועל איכסל ולהימנע מהשפל הכי גדול בתולדותיה.
30 שנה אחרי, המהפך הכי גדול בתולדות הכדורגל הישראלי הושלם: מכבי פ"ת היא יצואנית כוכבי כדורגל ליבשת הגדולה, הלוזונים שוחים בג'ובות בזכות הניהול שלהם, האיכרים האשכנזים של מכבי פ"ת ההיסטורית נעלמו אל מול הכסף הגדול של ילדי העולה החדש מטריפולי. ואת היריבה העירונית, המפא"יניקית של גברי לוי והחבר'ה הטובים, זו שלקחה גביע באותה עונת קאמבק – אף אחד כבר לא זוכר או סופר.
מה דעתך על הכתבה?