"החלטתי להקריב את השתתפותי בתחרות הספורט הגדולה מכולן, כדי לתמוך במאבק הפלסטיני. זה המינימום שאני יכול לעשות עבור העם הזה". את הדברים הללו כתב במהלך הימים האחרונים ברשתות החברתיות הג'ודוקא האלג'יראי פתחי נורין. ביום חמישי האחרון, ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, פרש נורין כדי להימנע ממפגש עם הישראלי טוהר בוטבול. לאחר שהאקרדיטציה שלו ושל מאמנו נשללה, הם נבעטו מטוקיו חזרה לארצם, אבל נראה שזה לא ממש הפריע להם, לפחות למראית עין.
הם לא היו הראשונים ובוודאי שלא האחרונים, לא בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, לא בתחרות הנוכחית ואפילו לא נגד בוטבול עצמו. הבוקר (שני) סירב הסודני מוחמד עבדלראסול להתחרות עם בוטבול. הוא צפוי לגורל דומה לזה של נורין, לטוב ולרע. המקרה הזה כבר הגיע לכותרות הראשיות בתקשורת ברחבי העולם. ב"בילד" הגרמני העלו בעמוד השער את הכותרת "השערורייה האנטישמית הבאה?" וציינו יחד עם ההחרמה של עבדלראסול גם את המקרה של נורין.
חרם באופן כללי אינו עניין חדש במשחקים האולימפיים. למעשה, היעדרויות על רקע אידיאולוגי הן תופעה ישנה ומוכרת ברמה של מדינות, לא של אינדיבידואלים. ספרד הייתה הראשונה שנמנעה מלהופיע בברלין ב-1936, אך עשתה זאת משום שהייתה נתונה במלחמת אזרחים. את מלבורן 1956 החרימו שמונה מדינות, בהן מצרים, עיראק ולבנון אך גם הולנד, שסירבה להשתתף באירוע בשל הדיכוי ההונגרי בידי ברית המועצות שהתרחש ממש עם פרוץ המשחקים. המצרים, אגב, פרשו בשל מבצע קדש וישראל שלחה בעטיו שלושה ספורטאים בלבד.
התופעה פשתה באולימפיאדת מונטריאל ב-1976 והגיע לשיא במשחקי מוסקבה 1980 ולוס אנג'לס 1984. ממונטריאול פרשו 34 מדינות במה שכונה "החרם האפריקאי". הסיבה אז הייתה סירובו של הוועד האולימפי הבינלאומי להשעות מהמשחקים את ניו זילנד, שקיימה משחק ראגבי עם דרום אפריקה, שהוחרמה על ידי מרבית מדינות העולם בשל מדיניות האפרטהייד. לבירת ברית המועצות לא הגיעו 64 מדינות מגוש המערב, בהן גם ישראל, וכתגמול נעדרו מלוס אנג'לס 14 המדינות שהרכיבו את הגוש המזרחי.
מהזווית הישראלית, ההחרמה הגדולה מכולן אירעה במוקדמות מונדיאל 1958. ישראל הייתה אמורה לשחק מול טורקיה, אינדונזיה וסודן והלכה למעשה העפילה למשחקים בשבדיה, אולם בשל התקנות הייתה חייבת לשחק משחק אחד לפחות לפני הטורניר כדי לעלות אליו והפסידה לוויילס בסיכום שני המשחקים. למונדיאל 1970 דווקא העפלנו, אבל גם זה קרה לאחר פרישה של נבחרת צפון קוריאה בדרך.
האסון הגדול מכל אירע במשחקי מינכן 1972 עם רצח 11 הספורטאים, אבל כבר לפניו החל שינוי לרעה ביחס כלפי הישראלים במסגרות בינלאומיות שונות. ב-1971, באליפות אסיה בכדורגל לקבוצות בבנגקוק, אלופת עירק משטרת בגדד לא התייצבה למשחק נגד מכבי תל אביב, שעברה שלב בדרך לזכייה בטורניר. כעבור שנתיים טהרן לא הזמינה לראשונה את נבחרת הנוער לטורניר גביע אסיה והנבחרת נשארה בארץ. ב-1974, מספר חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, קיבל קונגרס הפדרציה האסיאתית את הצעת כווית שלא לשתף עוד את ישראל במשחקי עמי אסיה ולאסור עליה לארח משחקים. יו"ר ההתאחדות לכדורגל מנחם הלר אמר: "אין לנו מה לחפש באסיה. הערבים ותומכיהם השתלטו על הכדורגל וזו סיבה טובה לדרוש לעבור לאירופה".
ממלחמת יום הכיפורים, דרך הוצאתה של ישראל מהמסגרות הספורטיביות באסיה ועד המהפכה השלטונית באיראן (בתקופת שלטון השאה הייתה ישראל בקשרי ידידות עם האיראנים), העוינות כלפי הישראלים החלה להכות גלים.
חלק מהספורטאים המחרימים עושים זאת מתוך אידיאולוגיה אמיתית וכנה, לפחות זה מה שהם משדרים. מה באמת מתחולל בליבם של האנשים הללו, שעמלו כל כך הרבה שנים כדי להשתתף במשחקים, לעולם לא נדע. מדובר בהחלטה לא פשוטה, שבדרך כלל לא תלויה בהם. על המצרי איסלאם אל-שהאבי הופעל לחץ רב לעלות למזרן ב-2016 לקרב נגד אורי ששון. הוא עלה למרות זאת, הפסיד וסירב ללחוץ את ידו של הישראלי. לפחות הוא התחרה, מה שאי אפשר להגיד על סעיד מולאי, שהפך בישראל לסמל למתנגדי החרם הספורטיבי.
אליפות העולם 2019 בג'ודו שנערכה בטוקיו הייתה אירוע שגרתי למדי עד חצי הגמר. הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי העפיל לגמר במשקל עד 81 ק"ג, וחיכה למנצח בין מולאי האיראני לבלגי מתיאס קאס. מולאי הפסיד ולאחר מכן לא חזר לאיראן, אלא הגיע לגרמניה, שם יש לו דירה. בריאיון ל-Iran International, ערוץ טלוויזיה איראני שמשודר בבריטניה, סיפר מולאי כי הופעלו עליו לחצים ואיומים מצד גורמים שונים, בהם ראש הוועד האולימפי בארצו, להפסיד בכוונה כדי לא להתחרות נגד מוקי. הוא נאלץ לעשות זאת כשכוחות הביטחון הגיעו לבית משפחתו. בדצמבר 2019 זכה לאזרחות מונגולית.
את המעגל סגר מולאי באופן סופי בפברואר השנה. הג'ודוקא האיראני לשעבר הגיע לגרנד פרי שנערך בתל אביב (בסיומו זכה במדליית הכסף). כבר בנחיתה הוא אמר את מה שלנו מובן מאליו: "חינכו אותנו לשנוא את ישראל מגיל צעיר".
ההיסטוריה האיראנית המודרנית כוללת החרמות רבות של ספורטאים ישראלים. מקרה מפורסם הוא זה של אראש מירסמאלי, שב-2004 לא התייצב לקרב נגד הישראלי אודי וקס וספג הפסד טכני. מאוחר יותר התברר כי הובטחו לו 115 אלף דולר פיצוי. הוועד האולימפי הבינלאומי נלחם לאורך השנים בתופעה, אולם לא הצליח למגר אותה. הענישה אינה מרתיעה איש, וגם סילוק הביתה הוא מחיר לא גבוה במיוחד. ספורטאים ממשיכים וימשיכו להחרים את ישראל, לא תמיד מרצונם החופשי.
התאחדות הג'ודו העולמית לא מתכוונת לעבור בשתיקה על ההחרמות של נורין ועבדלראסול, וכראיה לכך העונש שספגו האיראנים באפריל השנה – הרחקה לארבע שנים מכל המסגרות. כעת נותר לראות רק כיצד יגיבו שם הפעם להתאחדות האלג'ירית והסודנית.
סייעו בהכנת הכתבה: רון עמיקם ואשר גולדברג
מה דעתך על הכתבה?