מי לא רצה כרטיס לגמר של סימון ביילס? בעמדה של גבי, אישה מקסימה מהוועד האולימפי הבינלאומי שכבר חצתה את גיל 70, השתרך תור ארוך של עיתונאים שביקשו כרטיס ליום התחרויות הקבוצתי בהתעמלות מכשירים לנשים, בו סימון ביילס הייתה צריכה להוביל את ארצות הברית למדלית זהב. כל מדינה מקבלת הקצאת כרטיסים למדיה לאירועים בעלי ביקוש גבוה כמו גמר התעמלות המכשירים ומי שנותר בלי כרטיס, מנסה את מזלו מול גבי שבדרך כלל מחייכת, פורשת ידיים לצדדים ואומרת: "מצטערת, אבל אין לי".
למשלחת התקשורת הישראלית ניתנה כמות של כרטיסים מבעוד מועד וסחבק השיג אחד לערב הזה, הערב המדובר. התחרות מתחילה ב-19:45, אז בשעה 18:20 כבר נכנסים למונית ואומרים לנהג לנסוע לאריאקה סנטר, מרחק של כחצי שעה מהמלון. ברמזור הראשון פוש מהמערכות בארץ, סעיד מולאי העפיל לגמר במשקל עד 81 ק"ג. האמת? אין כבר כוח לראות את אולם הג'ודו הניפון בודוקאן. כל יום אנחנו מגיעים כדי לראות אולי מדליה ובינתיים במשך ארבעה ימים רק מתאכזבים. אבל זה סעיד מולאי. בכל זאת, הוא כבר חצי ישראלי. אם הוא זוכה בזהב, הוא בטח ייתן סינק לתקשורת הישראלית ויקבל כותרת ראשית. אולי ישתף אותנו בהישג. ייתן אפילו קרדיט לישראל וילחץ עוד יותר על הפצעים באיראן.
לך תסביר עכשיו לנהג המבוגר שצריך לשנות כיוון ולנסוע לצפון העיר במקום לדרומה. מגייסים את כל המילים שלמדנו בשבוע כאן ומנסים גם את האנגלית הרעה שלו, עד שהוא מבין. גוגל מראה שהוא בכיוון הנכון. יאללה לג'ודו. "חכה כאן בחנייה שעה", אני פוקד כשאנחנו מגיעים, וטס בריצה לאולם לראות את מולאי. יעל ארד ביציע לא רחוק. היא נשארה מהבוקר מהקרב המאכזב כל כך של שגיא מוקי. מולאי נותן קרב טוב מול היפני בגמר, אבל לא מביא את הזהב שכל כך הגיע לו אחרי מסע החיים שעבר. כמה מילים איתו למטה במיקס זון של העיתונאים, כולל ד"ש לעם היושב בציון ואנחנו שוב במונית. יאללה ביילס מחכה.
בכניסה לאריאקה ג'ימנאטיקס סנטר, טלפון מגלי צה"ל. יומן אולימפי בצהריים בהגשת עידן קוולר, לא נעלה? טוב, סימון ביילס תחכה עוד רגע. נראה אותה עושה את הקורה והקרקע, שני המכשירים האחרונים ויאללה לזהב. בהמתנה למפיקה של גל"צ בחנייה, פוש לסלולרי. שוב המערכות בארץ בדיווח והפעם שביילס נפצעה. די, לא מאמין. עוד פוש, ביילס תפרוש. איזה נאחס. מסיימים ריאיון קצר בגל"צ ומתפללים שיש טעות ושהיא חזרה. כניסה זריזה דרך מעגלי האבטחה שכוללים חובה לשתות קצת מבקבוק המים שנמצא בתיק על מנת שלא יחשבו שאני מכניס רעל למתחם, אחרת יזרקו אותו, ויאללה ליציע.
הנבחרת של ארצות הברית מתחתיי. יש. איפה ביילס? הבנות בדיוק עולות לקורה. וואלה, אין ביילס. הו, הנה היא בטרנינג לבן לידן. אולי היא תחזור? אבל לא. ביילס רק מעודדת, מחבקת ותומכת בחברותיה, מה שמעלה עוד יותר חשד שההודעה של איגוד ההתעמלות האמריקאי בדבר פציעה אינה נכונה. עוברות כמה דקות בודדות ועוד הודעה מהאמריקאים שזו לא פציעה. אין להם אלוהים שם. חצי עולם רוצה לראות את ביילס. מה קרה לה ואיפה רענן ברנובסקי שיביא עדכון מהספסל?
ביילס ממשיכה עם החברות מהקורה לקרקע. הן ביחד עם הרוסיות על המכשיר. ראש בראש. הבריטיות מאחור בדירוג וכך גם היתר. זה ארצות הברית מול רוסיה שבעצם לא קוראים לה רוסיה, אבל היא רוסיה. ביילס לא יכולה שלא לפרגן למתחרות הרוסיות שעושות שלושה תרגילים אדירים בקרקע וזוכות בזהב. המדליה הכי בטוחה של ארצות הברית במשחקים האולימפיים, הלכה לפוטין והוא בכלל לא מיוצג פה תכל'ס.
בטקס המדליות כמה דקות לאחר מכן, כבר לא נשארים רבים באולם. הרוב הולכים לתפוס מקום במיקס זון לשמוע מה יש לסימון ביילס לומר. האחרים כבר בדרכם לחדר הריאיונות האחר. התקשורת העולמית כמרקחה. ביילס עומדת עוד רגע על הפודיום עם שלוש החברות ומביטה במדליה שעל צווארה. היא לא מכירה את הצבע הזה. היא לא הייתה שם בשביל החברות להשיג יחד את הזהב, אבל הן כל כך אוהבות אותה שזה בכלל לא מעניין אותן. רק שהיא תחייך ותירגע.
במסיבת העיתונאים אחרי זה, ביילס כבר מדברת ומבהירה שעם כל הכבוד לכולנו, יש לה את החיים שלה, הבעיות שלה והעניינים שלה. גם האדם הכי מצליח בתחומו, רוצה לפעמים להתנתק. זה קרה לביילס כאן בטוקיו ומי שחיפש עוד סיפור ענק באולימפיאדה הזו שכמעט לא התקיימה, קיבל בומבה של סיפור. בסופו של דבר, אפילו סימון ביילס היא לא מכונה.
זה היה יום של דרמות בטוקיו. המשלחת הישראלית זזה הצידה מבחינתנו והסיפורים הלכו לרמה הבינלאומית. נאומי אוסקה המקומית שברה ליפנים את הלב עם ההדחה שלה מטורניר הטניס. הבחורה, מקום 2 בעולם שנבחרה להדליק את הלפיד האולימפי בטקס הפתיחה הייתה צריכה להביא לה ולהם זהב, אבל היא הפסידה לצ'כית וסגרה את הסיפור.
אוסקה ובעיקר ביילס לימדו אותנו שיעור נוסף היום על נפש הספורטאי והיכולת שלו לעמוד בלחצים. כל יפן הייתה על הכתפיים של אוסקה וכמעט כל העולם הסתכל על ביילס. היא יודעת לעשות את התרגילים על אוטומט, אבל גם לה יש גבולות. ברגע שראתה שהערב הזה הולך מקצועית לטרגדיה, היא העדיפה לזוז הצידה ולחכות ליום אחר. אולי לתקופה אחרת.
כולם ירצו כעת לראות אם תשתתף בתחרות האישית. לילה קל בטוח לא יהיה לה, אבל היא תחזור כי העולם אוהב אותה והחברות שלה איתה. ראו את זה כאן הערב באולם התחרויות ואחרי זה בחדר ההלבשה והיא עוד תרגיש את זה בכפר האולימפי בוודאי. סימון ביילס שמה היום על הפרק מה שרבים מספורטאי העל מרגישים וחוששים להגיד, רק שלה היה את האומץ להחליט באמצע תחרות הכי נצפית, שהיא עושה משהו גם בשביל עצמה.
מה דעתך על הכתבה?