זהב טהור: המדליה של דולגופיאט, וגם של שטילוב

אחת התמונות המרגשות ביותר בהיסטוריה של הספורט הישראלי. באמצע ארטיום דולגופיאט שעלה לארץ מאוקראינה. מימינו המאמן סרגיי וייסבורג, עולה ותיק שגידל את דולגופיאט ואלכס שטילוב. משמאלו הפיזיותרפיסט אדם באדיר, ערבי-ישראלי שכבר שנים הוא חלק בלתי נפרד מהצוות המופלא הזה והוא זה שאחראי על הטיפול בגופו של דולגופיאט, שידע פציעות מאוד לא נעימות. כולם מחזיקים בכוח את הדגל, באדיר הוא הראשון שמעכל את גודל ההישג והיחיד שבוכה אפילו יותר מהמתעמל הספרדי זפאטה.כולם השאירו מאחור את הקורונה, את המתיחות הנוראית שעברנו כאן במבצע "שומר החומות", את הדעות הקדומות, הדת והעדות – מביטים אל המצלמה ולא מאמינים שהם אלו שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, לא רק של הספורט הישראלי.

עוד מתקופת השיא של אלכס שטילוב מדברים על כך שמדליה אולימפית באחד משלושת מקצועות הליבה (התעמלות מכשירים/אתלטיקה קלה/שחייה) יוקרתית יותר ממדליה בענף קטן. אני לא ממש מסכים עם זה. אי אפשר להתווכח עם העובדה שמתעמל מכשירים זוכה להרבה יותר חשיפה תקשורתית בכל העולם ושיש בעולם הרבה יותר מתעמלי מכשירים משייטים או גולשי רוח. מצד שני, ספורטאי לא הופך להיות גדול יותר רק בגלל הענף, אלא בזכות הדומיננטיות שלו דווקא בתקופת האולימפיאדה, אותם 4 או 5 שנים בין המשחקים האולימפיים.

במקרה הזה, אין הרבה מדליסטים אולימפיים ישראלים שהיו כל כך דומיננטיים בשילוב בין אליפויות העולם ואירופה כמו דולגופיאט. האלוף האולימפי הישראלי הטרי – כן, עדיין מוזר להתרגל לרעיון – זכה בשתי מדליות כסף באליפויות העולם לצד מדליית זהב באליפות אירופה (לצד עוד שתי מדליות כסף).

היחיד מבין שאר המדליסטים הישראלים שעשה כזה דבר היה גל פרידמן (שזכה בשלוש מדליות באליפויות העולם, כולל אחת מזהב), והוא גם זה שכולם ציפו ממנו לא רק למדליה, אלא למדליית זהב אולימפית. גם יעל ארד זכתה בשתי מדליות באליפויות העולם, אבל השנייה הגיעה אחרי הזכייה ההיסטורית שלה במדליה האולימפית בישראל. מיכאל קלגנוב זכה פעמיים באליפות עולם, אבל במרחק שלא היה אז אולימפי. לי קורזיץ זכתה שלוש פעמים באליפות העולם לפני משחקי לונדון 2012, ואם לא הסיבות הרפואיות שהשאירו אותה ללא מדליה אולימפית – כנראה שגם היא הייתה זוכה במדליה אולימפית ואפילו מזהב.

בסופו של דבר, מה שמאפיין את שני האלופים האולימפיים הישראלים זו העובדה שהם ידעו שהם שייכים לפחות לטופ 3 של הצמרת העולמית בכל רגע נתון, וזה מה שנקרא חומר למדליית זהב. לפעמים יש יותר מזל ולפעמים פחות (כמו במקרה של אלכס שטילוב בבייג'ינג ובלונדון), אבל בסופו של דבר אין הרבה ספורטאים ישראלים שבמחזור אולימפי שלהם היו בין 3 הטובים בעולם ושמרו על היציבות.

אין לי שום ספק בכך שאחד האנשים שאחראים על מדליית הזהב ההיסטורית הזאת ישב במהלך הגמר באולפנים של ערוץ הספורט, כשהוא  עדיין בג'ט לג מהחזרה מטוקיו. אלכס שטילוב הוא לא רק האיש שהקפיץ את התעמלות המכשירים בארץ ב-100 רמות בערך, הוא זה שהיה מודל לחיקוי עבור ארטיום דולגופיאט של לפני עשור, הילד שנסע כל יום באוטובוס מראשון לציון להדר יוסף כדי להתאמן לצדו, והוא זה שגרם לו להאמין שאפשר להגיע באמת מכלום למקומות הגבוהים ביותר.

בדיוק בגלל זה, ההישג של דולגופיאט מזכיר לי את הערך המוסף שמדעני הספורט לא באמת יכולים לחקור, וזו האמונה. אתה יכול להיות ילד שמתאמן בענף מסוים ולחלום להיות אלוף כמו שרואים בטלוויזיה, אבל הסיכוי שלך להגיע לשם יהיה גדול יותר אם תראה מקרוב איך באמת נוצרים אלופים. דולגופיאט קיבל את המתנה הגדולה ביותר בתור ילד שהלך להתאמן בהתעמלות מכשירים. לגדול לצדו של אלוף אמיתי ולראות איך הוא מגיע לטופ של הטופ, למקומות שאף אחד לא האמין שאפשר להגיע אליהם במדינה כל כך קטנה ובענף בלי יותר מדי מסורת. דולגופיאט הוא זה שקיבל משטילוב את מה ששחר צוברי, נמרוד משיח ולי קורזיץ קיבלו מגל פרידמן ועמית ענבר – ואפילו מיותר קרוב.

אם היה אפשר לקנות מניות של מועדוני התעמלות המכשירים בארץ הייתי מתקשר לבנק עוד לפני שדולגופיאט עלה על הפודיום, כי אין הזדמנות יותר טובה מזו להפוך גם את ענף הספורט המופלא הזה לישראלי. 

צפו בבנט מברך את ארטיום

דני בורשבסקי הוא פרשן אתלטיקה קלה בערוץ הספורט ובשוונג. בעבר כתב הספורט האולימפי של וואלה! ושליח וואלה! ספורט למשחקים האולימפיים בבייג'ינג ובלונדון