היה לנו רוכב אופניים שנסע נגד כיוון התנועה באולימפיאדת רומא, מתעמלת שנפלה מהקורה בלוס אנג'לס, משקולן שלא הרים משקל באטלנטה, קלע שנפסל בגלל משקל עודף של ההדק בסידני וגולשת שאיבדה מדליה במצוף האחרון של שיוט המדליות בלונדון.
היה לנו הכול. לקח לישראל 40 שנה לזכות במדליה אולימפית, ובדרך לצבור פדיחות שיכולות למלא ספר שלם, אבל מדינת ספורט לא נבנית ביום אחד וגם לא ביומיים. לפעמים צריך רק עשרה ימים למדינה רצופת אכזבות וחוסר השקעה במתקני ספורט, כדי לזכות בשתי מדליות זהב.
יסלח לי ארטיום דולגופיאט, אבל הזהב של לינוי אשרם נוצץ יותר. לינוי יכולה למלא חדר ארונות שלם בוויטרינות של גביעים ומדליות. היא עמדה על הפודיום מאות פעמים ושמעה את התקווה בלי סוף, אבל באולימפיאדה מחלקים רק מדליה אחת בענף שלה, ועוד בקרב רב, שזה עומס של ארבעה מכשירים שונים בתוך שעתיים; תחרות של שופטות שזכו לא אחת לכינוי "מושחתות", קליקה מזרח אירופית וטעויות שעושות את ההבדל, לפעמים של אלפיות נקודה.
פה מגיעה מתעמלת שאין אדם בישראל שלא שמע את שמה לפני האולימפיאדה – התקווה הראשונה והאמיתית למדליה, כל מדליה. מגיעה עם עומס ציפיות מטורף, מחכה שבועיים כמעט עד לסוף האולימפיאדה, רואה מהצד את דולגופיאט לוקח זהב, את נבחרת הג'ודו מרגשת, את אבישג סמברג לוקחת פוקוס; רואה גם את לונה צ'מטאי סלפטר כורעת רגע לפני הפודיום, הרבה התרגשויות וכמעטים, והיא נשארת ממוקדת מטרה, באה לנצח, כמו שמצפים ממנה, כמו שהיא מצפה מעצמה.
היא נכשלת במוקדמות במכשיר הראשון וממקום 15 בתום המכשיר הראשון, נכנסת לגמר מהמקום השלישי. ובגמר, מנצחת בשניים וחצי מכשירים, מוליכה מהרגע הראשון בפער, מבטיחה מדליה עוד לפני תרגיל הסרט, ולמרות לפסוס קטן בתרגיל, מסיימת אותו במקום השני ובמקום הראשון הכללי. זו אליפות יותר מרשימה מאליפות של איביץ', זה הריח זהב מהרגע הראשון. וזה כל כך לא ישראלי ברמה המנטלית, שהמדליה הזו היא הרבה יותר מזהב. לינוי אשרם – ווינרית מלידה, עם מגן דוד גדול על הדש ו"הבה נגילה" ברקע.
עדיין לא מעצמת ספורט, אבל…
עוד מוקדם לסכם. נבחרת ההתעמלות האומנותית של אירה ויגדורצ'יק צריכה עוד לתת עבודה בגמר, אבל חייבים לומר: בפעם הראשונה בתולדות ההשתתפות הישראלית באולימפיאדות, הצליחה המשלחת הענקית הזו לעמוד בציפיות ולמעט בכישלונות. אין פדיחות מהדהדות, יש נפילות טבעיות, והמון המון מאבקים עד לקו הגמר: בשחייה, בג'ודו, באתלטיקה קלה, בבייסבול, בגלישת רוח, באופניים.
אנחנו עוד לא מעצמת ספורט, אבל לא הרבה מעצמות ספורט במורשתן יחזרו מטוקיו עם שתי מדליות זהב ושתי מדליות ארד. והתחרות הזו של לינוי אשרם, מההכנה שלה, התחרויות שלה, המוקדמות שלה והגמר שלה, היא ההוכחה לכך שמשהו פה קרה, סוג של מפץ גדול. העבודה של הוועד האולימפי, ההבנה של ספונסרים (יענקל'ה שחר, שומע?) שיש סיבה להשקיע, וההכרה של הספורטאים שעבודה קשה משתלמת, ואין דבר כזה "העיקר ההשתתפות", אלא "העיקר הניצחון", הם ההתקדמות האמיתית שעשה הספורט הישראלי האולימפי.
ועדיין, ישראל היא מדינה בת 9 מיליון תושבים, עם עליה איכותית מחבר העמים ומאתיופיה, עם חוק שבות גמיש יחסית, ועם הטיית משאבים לטובת החיים עצמם. לקח זמן, אבל ישראל מתחילה להתנהג כמו מדינה נורמלית. וזה ניצחון אדיר על מחשיכי האור: אלה שמדברים כל היום על האיום האירני, ועל סגר בחגים ועל יוקר הדיור. תרגיעו, אתם חופרים.
מזל שצריך לחכות רק שלוש שנים למשחקים האולימפיים בפריז 2024, כי אי אפשר כבר לחכות.
מה דעתך על הכתבה?