אם יש משהו שמקפיץ את עמנואל, אבא של טל בן חיים, זה כשאומרים שטל בן חיים הוא יצירה של עבודה ולא של כישרון. מחר (רביעי, 17:00, שידור חי בוואלה! ספורט) יודיע טל בן חיים רשמית על פרישה ממשחק ויסיים את אחד הפרקים המפוארים של כדורגלן ישראלי, כזה שכל אבא חולם עליו, אבל לעמנואל מפריע גם היום, כשטל תיכף בן 40, שהתקשורת מקטלגת את הבן שלו כמי שעשה קריירה בזכות מוסר עבודה ומוטיבציה. תגידו יכולת מנטלית, תגידו עמידה במשברים, תגידו נחישות. תפסיקו להגיד שהוא הצליח רק כי הוא עבד. וקשה.
בן 6 היה טל בן חיים כשעמנואל לקח אותו להתאמן במכבי תל אביב. כמו היום, גם אז הם גרו בראשון לציון והבן הבכור, אח של טל, כבר שיחק על המגרשים בקרית שלום. טל אהב כדורגל, אבל אהב יותר לשחות. היה לו גב קצת כפוף, אז הוא שחה גם בשביל הבריאות והגוף. בשלב מסוים רצה לוותר על הכדורגל ולהתמקד בשחייה, אבל עמנואל התעקש שאסור לוותר על הכדורגל כי משחייה אי אפשר להתפרנס.
אז טל המשיך רק בכדורגל. היתרון הפיזי שלו, זה שהפך לסימן ההיכר שלו, בלט גם בילדים ועד גיל 14 הוא ניצל זאת כדי להיות חלוץ. כשעמנואל מדבר על כישרון הוא מזכיר את הגולים שטל כבש כחלוץ. היתה אפילו עונה שהוא כבש בה 20 שערים. ואז בא המאמן אמנון בללי והציע שטל יהיה בלם. בהרצאות שהוא כבר מעביר, בן חיים אפילו מביא את בללי ומציג אותו כמי שעשה עבורו את הבחירה.
עמנואל צחק פעם כשהם היו יחד ואמר לטל שהוא צריך לתבוע את אמנון כי אם היה ממשיך כחלוץ, היה מרוויח יותר כסף. אבל בללי המליץ שהוא יעבור להיות בלם ולטל היה קשה לבלוע את הגלולה המרה. בגיל 14 אתה רוצה להבקיע גולים ולא לרדוף אחרי חלוצים. פעם אחת טל בא הביתה אחרי אימון ופרץ בבכי. אמר שלהיות בלם לא מתאים לו ושהוא רוצה אפילו לפרוש אם יכריחו אותו.
עמנואל צילצל לאמנון ואמר לו: "אם אתה רוצה שהוא יהיה בלם, תלמד אותו להיות הבלם הכי טוב בארץ". מאותה שיחה הדברים השתנו. בגיל 15 סומן טל בן חיים כבלם העתיד של מכבי תל אביב. בגיל 16 הוא כבר התאמן עם הבוגרים והפך לתקוות ההגנה הרעועה של הכדורגל הישראלי.
לצד היכולת המרשימה והעובדה שפילס דרך להרכב מכבי תל אביב אצל ניר לוין לפני 21 שנים כשהוא בקושי בן 18, כולל במשחקים באירופה, מה שייחד את בן חיים, עבור מי שהכירו אותו לעומק, היתה הדעתנות שלו, הבגרות והעובדה שהוא נלחם בגיל כל כך צעיר את המלחמה של הצעירים.
זו היתה תקופה בה עלו יחד לבוגרים במכבי תל אביב כמה צעירים יחד. אבי סטרול, דודו אברהם, מני לוי, אלי ביטון, קובי מוסא וגם אחד ראובן עובד. בן חיים בקושי בן 18 וקצת כבר פרש חסותו על כולם. לא נתן לוותיקים לדבר מילה נגד הצעירים. לא חשש מעימותים קולניים בחדר ההלבשה. לא הוריד את הראש בפני איש. זה היה החינוך שקיבל בבית מעמנואל ומאימא שלו שנפטרה בשנה האחרונה והותירה אצלו חלל עמוק בלב.
כל מי שסיקר את מכבי תל אביב באותה תקופה הכיר את עמנואל. כמעט עשור לפני יעקב בוזגלו ובתיה שהר, עמנואל בן חיים היה שם דבר במגרשי הכדורגל ובמגרשי האימון אבל רק שם. הוא לא צילצל לעיתונאים, לא התלונן על ציונים ולא העיר כמעט בכלל כשכתבו רע על טל או שלא כתבו בכלל והאמת שאי אפשר היה לא לכתוב.
אבל בכל אימון נכח, מביא את בן חיים ברכב מסחרי קטן ששימש אותו לעבודה. כשטל היה שחקן נבחרת ישראל, הוא עדיין ישב בספסל האחורי של הרנו הקטנה אחרי שבקושי נדחק פנימה. גם בבית הספר, כך סיפר עמנואל לא פעם, טל היה נלחם אם היה רואה עוולות. לא נתן שידרכו על חלשים.
הקשר ביניהם היה שם דבר. בהפסקות, כשכל השחקנים ירדו מהמגרש לרבע שעה של התרעננות, טל היה הולך ליציע, מחפש את אבא כדי לקבל עצה על המחצית הראשונה שלו. בלילה, כשהמשחק הסתיים, הוא כבר קיבל דו"ח מפורט על היכולת שלו במשך 90 דקות.
מכבי תל אביב לא ידעה להתמודד עם טל בן חיים ופיספסה אותו. הרבה לפני שדור פרץ עזב בלי שמכבי תל אביב ראתה יורו, טל בן חיים עזב לבולטון ומכבי תל אביב לא קיבלה כמעט כלום. עמנואל אמר אז במכבי תל אביב שהם הולכים לאבד אותו. הזהיר אותם שהילד יעזוב. אמר שאם הם לא יראו קצת נדיבות ויפתחו את החוזה, הם יישארו בלעדיו.
אבל במכבי חשבו שהוא צריך לקבל משכורת חייל בלבד ואפילו רכב בקושי נתנו. זו היתה כבר תקופה בה סוכנים חיזרו אחרי בן חיים. ישבו אצלו בבית בראשון לציון וביקשו מנדט לייצוג באירופה. דייויד אבו החיפאי קיבל אור ירוק לסגור עם בולטון וטל יצא לדרך לקריירה שספק אם מישהו במכבי תל אביב האמין שתימשך יותר מעשר שנים, כולל שלל קבוצות אדירות באנגליה.
בעונה הראשונה בבולטון זכה לשכר נמוך מאוד, בטח לא כזה שמתאים לשחקן חופשי שמגיע לפרמיירליג. הוא גם בא בכלל למבחנים בהתחלה. עמנואל היה משוכנע שהוא יעבור אותם ויקבל חוזה. טל היה מאוכזב מהשכר, אבל עמנואל הרגיע. "תיתן עונה אחת טובה. אחרי זה ירדפו אחריך עם הכסף", אמר לו. היו גם הצעות מגרמניה, אבל עמנואל הימר על אנגליה שם כבר הוכיחו אבי כהן, רוני רוזנטל ואייל ברקוביץ' שהשחקן הישראלי שווה.
בן חיים פרח בבולטון. ניפץ הרבה דעות שהיו עליו בישראל והתקדם ממשחק למשחק ומעונה לעונה. אם יש רגע שעמנואל זוכר יותר מכל הקריירה של טל, זה המפגש שהיה לו עם ז'וזה מוריניו בבית מלון בלונדון. כל הורה היה ודאי מתרגש ומצטמרר כשמוריניו, המנג'ר של צ'לסי, אומר שהוא רוצה את הילד. עמנואל לא מצמץ ושאל: "איך הוא ישחק אצלך? יש לך ג'ון טרי, יש קרבאליו, יש אלכס. יהיה מקום לטל?". המיוחד, שאז עוד היה באמת מיוחד, שם יד על הכתף של עמנואל בן חיים והחזיר: "מי שטוב אצלי משחק. אם הוא יהיה טוב, הוא ישחק. תהיה בטוח בכך".
ובן חיים שיחק. אולי פחות ממה שקיווה, אבל להיות שחקן צ'לסי באותה תקופה היה כמו להיות היום בפ.ס.ז' ביחד עם מסי, ניימאר ואמבפה. אולי בעצם אפילו יותר. אחרי צ'לסי היתה גם מנצ'סטר סיטי ועוד שלל קבוצות באנגליה. קריירה מטורפת. ברקוביץ' אמר על בן חיים פעם שהוא גדול הבלמים שנולדו כאן. רבים מסכימים איתו.
בן חיים פרץ הרבה תקרות זכוכית, אבל דווקא במועדון הבית שלו חרטו לו על הלב יותר מפעם אחת. הוא הוחזר לארץ וחתם אמנם אחרי המסע הארוך באנגליה, אבל בחלומות הכי שחורים הוא לא האמין שמכבי תל אביב תשלח אותו לחפש קבוצה אחרת. הוא היה משוכנע שישחק במועדון עד שיתלה את הנעליים. שיחנך דורות של צעירים במקום בו דרך על דשא בפעם הראשונה כשהיה בן 6. שישחק עד שיחליט לפרוש ואז יעבור לניהול או אימון, אולי משהו באמצע.
מה שעושה היום ברק יצחקי, היה ודאי חלומו ואולי יום אחד יעשה את זה, אבל בינתיים בן חיים הולך לצוות המקצועי של וילי רוטנשטיינר, לנבחרת בה רשם 96 הופעות, שני רק ליוסי בניון זה ששיחק איתו בשנים האחרונות וכנראה להרבה אימונים אישיים והרצאות. יש לו מה לתת וחלק רואים בקטעי הוידאו שהוא מעלה באינסטגרם הפרטי מהחולות של פלמחים שם קבע את ביתו בינתיים.
יש לו מטען שהוא צריך להעביר הלאה כמו באותו ערב באיצטדיון מקסימיר בזאגרב כשהיה רק בן 19. ספטמבר 2001. גדי ברומר נפצע והיה צריך בלם למשחק בגביע אופ"א ליד אמיר שלח. בן חיים הוקפץ להרכב ונתן את אחד המשחקים הטובים בקריירה שלו. בלילה אחרי המשחק באוטובוס בדרך למלון, הוא ביקש אישור לומר משהו לתקשורת שהיתה אז עוד רשאית להיות על האוטובוס עם השחקנים. לא היו אתרי אינטרנט ואם דיברת בעיתון של יום שישי בבוקר, נחשבת לדבר גדול.
בן חיים, עם הביטחון שלו אבל גם עם הצניעות, דיבר והבטיח שזו תחילתה של קריירה ארוכה. מחר, בדיוק עשרים שנים אחרי המלים ההן בבירת קרואטיה, הוא יתחיל דרך חדשה ואם יביא אליה אפילו קצת ממה שהביא למשחק כשחקן, הכדורגל הישראלי ייצא נשכר.
