יוון 2003: בקיץ ההוא של חיי התנתקתי מלא מעט דברים שהיו חלק ממני באותה תקופה, אבל אם למקד את העניין בכדורגל, התנתקתי לרגע קט מהקבוצה שלי, מנצ'סטר יונייטד. הקשר היחיד עם המועדון בעונת המלפפונים ההיא היה דרך חבר בהודעות סמס, בעידן שקדם לוואטסאפ.
באחד הימים הפלגתי, תרתי משמע, לסידורים באתונה – או ליתר דיוק, לאסוף אורחים משדה התעופה אל האי "שלי" – וכדרכי רכשתי לי צהובון אנגלי באחת מחנויות העיתונים, רק כדי להתעדכן קצת במה שקורה בחלון ההעברות. כתבה גדולה סיפרה את הסיפור הלא ייאמן על משחק הידידות שקיימה מנצ'סטר יונייטד בפורטוגל, בסיומו ניגשו שחקני הקבוצה למאמן, סר אלכס פרגוסון וביקשו שיחתים ילד מקומי ששיטה בהם כהוגן.
מי שהכיר את מערכת היחסים בין הסר הסקוטי הזעפן לשחקניו, יודע שהביטוי "בדחילו ורחימו" קטן מלתאר את הדרך שבה מבקשים שחקנים, אפילו בני טיפוחיו כמו נוויל, סקולס וגיגס, בקשה שכזו. קשה לדעת איך הייתה נראית ההיסטוריה של הכדורגל אלמלא נעתר הבוס לבקשה. אני לא אומר חלילה שכריסטיאנו רונאלדו היה נמצא היום במקום שאליו הגיעו שורה של כישרונות נדירים על ציר רוני קלדרון-ראובן עובד, אבל אין ספק שהמפגש בין הכישרון המתפרץ, החינני והשחצני של הנער המוכשר מפורטוגל, לבין מוסר העבודה הספרטני של המנג'ר הקשוח בהיסטוריה של הכדורגל המודרני, יצר את "המפלצת" שאין חובב כדורגל שלא מכיר.
כבר כמעט שקשה להיזכר, אבל השנים הראשונות של רונאלדו באולד טראפורד היו חלשות מעט. הפוטנציאל ניכר לעין מהנגיעה הראשונה בכדור, אבל לטאלנט הצעיר היה מהלך עיקרי אחד ברפרטואר, החלפת רגליים תוך כדי ניסיון להיכנס לרחבה מהאגף השמאלי. כשזה עבד, זה נראה כמו קסם – רק שמהר מאוד המגינים למדו אותו ורונאלדו הצעיר נכנס בכל פעם עם הראש בקיר, עד שרבים החלו לשאול את עצמם האם הפוטנציאל אכן יתגשם.
גם מבחינה קבוצתית מדובר היה בהפסקת התארים הארוכה ביותר מאז האליפות הראשונה שהביא המנג'ר הסקוטי למועדון ב-1993. בעונת 042003, הראשונה של הפורטוגלי במועדון, זכתה באליפות היריבה השנואה, ארסנל של ארסן ונגר. השנתיים הבאות היו שייכות לפורטוגלי אחר: ז'וזה מוריניו, שהצעיד את פרויקט המיליארדים של רומן אברמוביץ' בצ'לסי לשתי זכיות רצופות בתואר.
מנצ'סטר יונייטד החזירה לעצמה את התואר שאוהדיה התרגלו כל כך לראות באולד טראפורד רק ב-2007 – ורונאלדו היה כמובן הכוכב הגדול של התואר המתוק ההוא. זו הייתה כמובן רק ההתחלה, אבל גם ההתחלה של הסוף: רונאלדו רצה יותר – יותר כסף, יותר תהילה, יותר להיות האיש שהכל נהיה בדברו, מה שלעולם לא יכול היה להתקיים ביונייטד של עידן פרגי.
וכאן חייבים להכניס עוד אלמנט שלא מקבל מספיק תשומת לב במערך השיקולים של כוכבים צעירים. אם ללונדון יש מעט סקס-אפיל, אזי במקומות כמו מנצ'סטר או ליברפול, הוא מתפוגג לגמרי. חבריי במנצ'סטר יכעסו עלי מאוד, אבל העיר אפרורית, כמעט עלובה, עם מזג אוויר גרוע ואוכל גרוע עוד יותר – איפה היא ואיפה יעדים כמו מדריד או ברצלונה עבור כוכב כדורגל שמחפש סביבה הולמת יותר למיליונר צעיר מאשר שמי לנקשייר הדולפים תמיד?
רק שרגע לפני שרונאלדו עזב, הוא נשאר עוד עונה – לבקשתו האישית של המנג'ר שהיה לו כאב. היה ברור כבר אז: הפורטוגלי הווירטואוז והשחצן, המלא בעצמו עד לזרא, מקשיב רק לאדם אחד, האיש שכה היטיב לתעל את הכישרון המולד שלו ולהפוך אותו לכוכב בקנה מידה אירופי. להשפעה הזאת של סר אלכס על רונאלדו היה תפקיד מכריע גם בהחלטה הנוכחית, אולי הדרמטית ביותר שקיבל כריסטיאנו רונאלדו לאורך כל הקריירה שלו.
מבין השניים שכל אוהד כדורגל צריך להודות למזלו הטוב על שיצא לו לצפות בהם מתגוששים לאורך 15 השנים האחרונות, רונאלדו ומסי, הייתי תמיד בעד הראשון, ותתפלאו – דווקא בגלל שהארגנטינאי מוכשר יותר לדעתי. בעוד מסי מפיק את המקסימום מהנגיעה שנגע בו אלוהים, הרי שרונאלדו, שניחן בפחות כישרון, בנה את עצמו למעמד של מגה-סטאר שיכול בכלל לעורר את הוויכוח, כשבצד שני של המשוואה נמצא השחקן היחיד שיכול לעמוד על אותה מדרגה בפודיום עם דייגו ארמנדו מראדונה, גדול הטאלנטים של כל הזמנים. אם מסי הוא יצירת מופת של הטבע, רונאלדו הוא יצירת מופת שהיא ברובה מעשה ידי אדם.
יותר גדול ממסי
העונה האחרונה לא היטיבה עם שני הפנומנים המתבגרים לאטם: רונאלדו שוב כשל בניסיון להביא את הצ'מפיונס-ליג למועדון הענק השלישי במספר שלו (אחרי מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד, עבור שתיהן כבש בגמר הצ'מפיונס. עם מדריד – כבר הפסקנו לספור אפילו כמה), מסי הלך מדחי אל דחי ביחד עם הארמאדה הקטלונית השוקעת.
עם תום העונה היה ברור שהגיע הזמן לריקוד האחרון של הצמד הגדול בהיסטוריה של המשחק. מסי מצידו, בחר לסיים את הקריירה המפעימה שלו במועדון עם הכי הרבה כסף בעולם. שלא יובן אחרת: מדובר בהחלטה לגיטימית שגם אתגר מקצועי בצידה, להפוך את הפרויקט היקר בתולדות המשחק גם לכזה שיכול לזכות בתואר הנחשק ביותר, אחרי שנים של כישלונות.
עד לפני יומיים, היה נראה שרונאלדו עומד לעשות את אותו הדבר בדיוק: ללכת אחרי הכסף הענק של עוד ארגון ספורטיבי שתקציב אינו הבעיה שלו, כזה שמנסה אף הוא לברוא מותג על יש מעין, ממש כמו הצרפתים.
וכרגיל, האיש שהיה שם כדי לבנות את רונאלדו כך שיהיה כוכב על שיכול לתת פייט אפילו לפנומן כמסי, הוא גם האיש שסייע לו לנצח את מסי בנוקאאוט, ולא על הדשא. מה אמר המנג'ר הקשיש לטאלנט המתבגר, לא נדע לעולם. אם מותר לי לנחש, אני יכול להניח שהוא אמר לו משהו כמו: "חביבי, את הכסף הגדול של הסיטי אתה במילא לא צריך, מספיק להתחרות כבר עם מסי במי מרוויח יותר ומי שווה יותר – למזלך קיבלת יותר ממנו בכל הקשור למראה, ככה שתמיד תוכל להרוויח יותר ממנו.
יש לך הזדמנות לסגור את הקריירה במקום שבו התחלת אותה בגיל 18, להרוויח יופי של כסף, גם אם פחות ממה שהיו משלמים לך מעבר לכביש – והבונוס: לא מאמן דעתן שרק על פיו יישק דבר כמו פפ גווארדיולה, אלא מאמן שממש זקוק לאחד כמוך, כזה שאפילו דבילים מושלמים כפול פוגבה ייתנו לו כבוד מלכים. בקיצור – שוב הביתה בני וכבר בעצם המעבר תראה שאתה גדול יותר ממסי, שיסיים את הקריירה שלו כשכיר חרב".
וכבר אמרנו: כאשר סר אלכס מדבר, רונאלדו שמקשיב בדרך כלל רק לעצמו, מאזין – ובדרך כלל גם מפנים ומיישם.
כאוהד של מנצ'סטר יונייטד, אין לי שום ביטחון שהשידוך יעלה יפה: כבר ראינו שהחיבור בין רונאלדו לברונו פרננדש בנבחרת פורטוגל הצליח להעלים כליל את האחרון, שהוא השחקן החשוב ביותר של מנצ'סטר יונייטד בשנתיים האחרונות. קשה לדעת אם סולשיאר הוא האיש לנצח על הקבוצה ולהפוך אוסף של כוכבי רוק למשהו שיכול לנגן כמו הפילהרמונית, ובכלל – היה זה פרגי עצמו שטבע את הביטוי: פוטבול, בלאדי הל" – בתרגום חפשי (מאוד): "הכל יכול להיות". אז למה מאז יום שישי בצהרים אני עוטה על פני חיוך שכבר מתחיל לכאוב לי באוזניים, בלי שום יכולת למחוק אותו?
ראשית, בגלל הפוטנציאל: מנצ'סטר יונייטד חזרה להיות אחת הקבוצות עם הפוטנציאל הגבוה ביותר באנגליה וביבשת, גם אם אין ערובה לכך שזה ימומש.
ושנית – והרבה יותר חשוב עבורי: אחרי שמונה שנים שבהם המועדון זכה רק בפרסי ניחומים (שהגדול בהם הוא גביע הליגה האירופית ב-2017), הוא הוכיח שהוא עדיין מועדון ענק, מותג על של כדורגל שיכול למשוך אליו את אחד משני הכוכבים הזוהרים ביותר של המשחק, גם אם זה נמצא כבר בשלהי הקריירה שלו (ואם על הדרך אפשר גם לתקוע אצבע בעינם של מי שסר אלכס כינה: "השכנים הרעשניים", מה טוב!).
"ויוה רונאלדו" נהגו לשיר האוהדים באצטדיון שזכה לתואר המחייב "תיאטרון החלומות" – ואכן, החל מיום שישי, הוא חזר רשמית לחלום – ובגדול. ויוה רונאלדו!
