קיליאן אמבפה יכול להרגיש שהוא המנצח הגדול של הקיץ. שני מועדונים הראו כי כסף לא משחק מבחינתם תפקיד כאשר מדובר בחלוץ הצרפתי. ריאל מדריד היתה מוכנה להשקיע הון עתק, רק כדי להקדים את בואו בפחות משנה. מנגד, פריז סן ז'רמן סירבה להצעה המטורפת ובחרה להשאיר אותו אצלה, גם אם רק לתקופה קצרה. זה הזוי, זה אבסורדי, זה נטול הגיון – וזה בהחלט מלטף את האגו של אמבפה.
ריאל מדריד שמה 180 מיליון יורו על השולחן. רק לפני חודשים ספורים, הצהיר הנשיא פלורנטינו פרס כדי לתרץ את רעיון הקמת הסופר ליג: "אופ"א מתכננת שינויים בליגת האלופות ב-2024. אין לנו זמן לחכות. עד 2024 אנחנו נמות". הפעם לא היה צריך להמתין עד 2024, אלא רק פחות משנה, כדי לקבל את אמבפה חינם כשחקן חופשי, ללא דמי העברה בתחום חוזהו, אבל לא – פרס רצה אותו כאן ועכשיו, היה מוכן לשלם מחיר לא שפוי, ושם ללעג את ההצהרות בדבר הקטסטרופה הפיננסית של המועדון המלכותי.
למה, בעצם? האובססיה לאמבפה מלווה את פרס בשנים האחרונות. סן ז'רמן זכתה בשירותיו ב-2017 למרות שריאל חשקה להביאו למדריד כבר אז, וכל התוכניות של המועדון הספרדי המפואר כוונו לעברו. לפני ארלינג הולאנד, לפני כולם – אמבפה סומן כיעד מספר אחת. מובן שהוא יהווה חיזוק מהותי לסגל של כל קבוצה. מובן שהוא ישדרג את הסיכויים של הלבנים לזכות באליפות ובליגת האלופות כבר בעונה הקרובה. אבל האם השדרוג הזה באמת מצדיק הוצאה בקנה מידה כה עצום במציאות של מגיפת הקורונה, כאשר אין סיכון לאבד את השחקן בטווח של שנה?
נדמה היה לרגע קט כי ריאל באמת מנסה לשמור על שפיות בכל הקשור להוצאות. היא התרכזה בעיקר בשיפוץ האיצטדיון, ולא היתה פעילה במיוחד בשוק ההעברות בשלושת החלונות הקודמים. שיקולי חסכון, בנוסף למאבקי האגו, גרמו לפרס לסרב להאריך את חוזהו של הקפטן סרחיו ראמוס. רפאל וראן נמכר למנצ'סטר יונייטד על מנת לחסוך בעלויות, ובמקומם הגיע דויד אלאבה בהעברה חופשית אחרי שהפך לשחקן חופשי בבאיירן מינכן. זו היתה עסקה לא טיפוסית עבור פרס, אך היא בהחלט התאימה לרוח התקופה – ובוודאי להצהרותיו על קריסה כלכלית מתקרבת ללא הסופר ליג.
ואולם, מתברר כי השקפת עולמו הבסיסית של נשיא ריאל לא השתנתה כלל. הוא האמין תמיד כי מחיר גבוה יוצר באז תקשורתי מבורך, תורם למותג, וגם מבטא את הערכת המועדון כלפי השחקן החדש. עוד בקדנציה הראשונה שלו במועדון, כאשר קידם את פרוייקט גלאקטיקוס, הוא שאף לשבור את שיאי ההעברות ולנפח את הסכומים בכוונה תחילה. האסטרטגיה לא השתנתה גם בקדנציה השניה, גם אם החיים היו אמורים ללמד אותו שזה לא בהכרח עובד.
כריסטיאנו רונאלדו היה, כמובן, הצלחה מסחררת, אבל ההחלטה להחתים את גארת' בייל בניגוד לדעתו המקצועית של קרלו אנצ'לוטי תמורת 100 מיליון יורו לא בדיוק השתלמה – לא בטווח הקצר, ולא בטווח הארוך. חאמס רודריגס מעולם לא התקרב להצדיק מחיר של 80 מיליון יורו. לשיא האבסורד הגיע העסק לפני שנתיים, כאשר אדן הזאר נרכש תמורת 100 מיליון יורו מצ'לסי, שנה לפני תום חוזהו בסטמפורד ברידג'. הבלגי – אוהד ריאל מושבע – יכול היה להמתין גם עונה נוספת במידת הצורך, אבל ריאל העדיפה לנהל משא ומתן שהיה בעייתי מראש. מאז, הזאר בעיקר סבל מפציעות, והוזכר במועמד לעזיבה לו היתה עסקת אמבפה יוצאת לפועל.
כמעט כל מועדון היה מקבל בשמחה 180 מיליון יורו תמורת שחקן שהוא עלול לאבד ללא תמורה בעוד פחות משנה, אבל סן ז'רמן היא לא מועדון רגיל. היא נמצאת בבעלות ישירה של מדינה עשירה, וכסף כלל לא משחק תפקיד בשיקוליה. קטאר מעוניינת לטפח את תדמיתה ולזכות להכרה פוליטית באמצעות כדורגל, ויש לומר – למרבה הצער – כי התקשורת העולמית מאפשרת לה לעשות בדיוק את זה, בלי לשאול שאלות קשות. פסטיבל ליאו מסי, שיצא מפרופורציות ומגבולות הטעם הטוב, רק הדגיש את הבעיה. והקטארים, כך מסתבר, נהנו עד הגג לעשות חיים גם בסאגת אמבפה.
בשלב מסוים נדמה היה, על סמך הדיווחים של מקורות אמינים יחסית בתקשורת, כי העסקה מתקרבת לסגירה, אבל התברר שהיה זה ברווז. אנשי סן ז'רמן נהנו לשתות לפרס את הדם עם קשית, גרמו לו להציע סכומי עתק, ואז פשוט גילגלו אותו מהמדרגות. ואולי הם יאבדו את הכוכב הצרפתי בקיץ הבא, אבל בינתיים יש להם חוליית התקפה חלומית עם מסי, ניימאר ואמבפה – והמשולש הזה שווה לטעמם יותר מ-180 מיליון יורו, תדמיתית ואולי גם כספית. אז, כפי שפרס העיד בעצמו, הקטארים הרשו לעצמם להשיב לו בצורה לא ממש מנומסת.
במלחמה הזו, אמבפה החזיק את כל הקלפים. הוא מעולם לא הסתיר כי סן ז'רמן היא רק תחנת מעבר בקריירה שלו. הוא שמח גם להודות כי ריאל מדריד היא המועדון הנחשק מבחינתו. לא לחינם פורסמו התמונות המיתולוגיות מילדותו של קיליאן, כאשר הוא יושב על המיטה ומעליו פוסטרים של האליל כריסטיאנו רונאלדו בחולצה הלבנה.
זאת ועוד – כפי שקבע חוסה דיאס, פרשן 'מארקה': "אמבפה יהיה הכוכב המרכזי של ריאל, וזה משהו שנמנע ממנו בפריז". לאחר הגעתו של ליאו מסי, וגם לאור נוכחותו של ניימאר, ברור שזה נכון. ואם יש לך אפשרות להיות כוכב גדול יותר במועדון מעוטר יותר עם מורשת מפוארת יותר, שהוא במקרה גם המועדון האהוב שלך, הבחירה קלה. נותרה רק שאלת העיתוי, והמעבר בעוד שנה ישתלם לאמבפה הרבה יותר.
ראשית, אם יחתום כשחקן חופשי, יוכל אמבפה לקבל שכר גבוה הרבה יותר, ואולי אף לאלץ את פרס לשנות את מבנה השכר בריאל מדריד כולה. שנית, תג המחיר היווה מכשול לא מבוטל עבור בייל, חאמס והזאר. לעומתם, אמבפה יהיה משוחרר מלחצים בהקשר זה, ויתקבל כסופרסטאר שמגיע מרצונו כאשר כל האופציות היו פתוחות בפניו. זה יעניק לו המון נקודות זכות, גם לתקופות קצת פחות זוהרות.
הציפיות יהיו אסטרונומיות בכל מקרה, אבל הן בריאות הרבה יותר אם לא משלמים עבורך 180 מיליון יורו. שלישית, הגעה ביוני מאפשרת להשתלב במחנה האימונים בטרום העונה והתאלקמות חלקה ונוחה, כפי שהיה במקרה של אלאבה. העברה מנהרת על סף סגירת חלון ההעברות בשלהי אוגוסט מחייבת את השחקן להיכנס להרכב ללא הכנה מוקדמת, וההשתלבות פחות טריוויאלית בהגדרה. החוויה הזו נמנעה ממנו.
ועל הדרך, הוא יוכל לשחק שנה לצידו של מסי. אמבפה היה מוכן לוותר על כך על מנת להגיע לריאל מוקדם יותר, אבל הסירוב של סן ז'רמן פעל לטובתו – ואולי הוא אף ציפה לסירוב הזה, כי הוא מכיר את המערכת הרבה יותר טוב אפילו מהעיתונאים המקורבים ביותר. איך שלא תסתכלו על זה, מצבו לא יכול להיות טוב יותר, גם בעונה הנוכחית, ובמיוחד לקראת שנת 2020. כבר בינואר, אפשר להתחיל לדבר דוגרי עם פרס, והקטארים כלל לא יוכלו להפריע.
