חייבים לדבר על ברוקלין. הקבוצה הזאת הייתה במרחק שני סנטימטר מלהדיח את מילווקי, שהתבררה כאלופה שבדרך, למרות שג'יימס הארדן לא שיחק בחצי הראשון של הסדרה ושיחק על רגל אחת כשחזר, וקיירי אירווינג לא שיחק בחצי השני של הסדרה. קיירי, הארדן וקווין דוראנט לא שיחקו יותר מדי דקות ביחד בגלל פציעות של כל השלושה, אבל כאשר שלושתם היו בריאים זה נראה פשוט מצוין. הם נהנו לשחק ביחד ולהפעיל אחד את השני, לא נצפתה שום בעיית אגו, הארדן לקח על עצמו תפקיד של רכז מוסר יותר מאשר סקורר, כולם שיפרו את אחוזי הקליעה. למרות ריבוי הפציעות, זו הייתה קבוצת ההתקפה הטובה בליגה בעונה הרגילה.
יחסית לקבוצה עם תקרת שכר סתומה שבזבזה את רוב הנכסים שלה כדי להביא את הארדן, ברוקלין מצאה הרבה מאוד דרכים להתחזק בשנה האחרונה. בחלק מהמקרים זה היה תודות לשחקנים וותיקים שקיבלו ביי-אאוט והעדיפו לחתום בקבוצה גדולה, מה שדי מעצבן, אבל הג'נרל מנג'ר שון מרקס הוכיח יכולת להוסיף שחקנים משמעותיים לצוות המסייע שלו גם בדרכים אחרות. למהלכי הקיץ של מרקס יש פוטנציאל לשדרג מאוד את הקבוצה, עד לרמה שלא ברור אם יש לשאר הליגה מה להציע מול הקבוצה האימתנית הזאת. יכול להיות שבכל מה שקשור למאבק האליפות, השאלה החשובה היחידה היא האם שלושת הכוכבים של ברוקלין יהיו בריאים בפלייאוף. ואת האמת, יכול להיות שברוקלין תהיה פייבוריטית לאליפות גם אם אחד מהם יהיה פצוע, בעיקר אם לא יהיה מדובר בדוראנט.
השינויים והעומק
ברוקלין בריאה צפויה להיות קבוצה טובה יותר מהגרסה הבריאה שלה בשנה שעברה. מבין שמונת השחקנים ששיחקו מעל 15 דקות למשחק בפלייאוף, שישה נשארו בקבוצה: שלושת הכוכבים, ג'ו האריס, בלייק גריפין וברוס בראון. שני העוזבים הם ג'ף גרין, שהיה שחקן רוטציה משמעותי בזכות הקליעה שלו מבחוץ, ולנדרי שאמט שקיבל דקות אבל לא הצליח להפוך לפקטור של ממש בפלייאוף. אבל במשחק 7 מול מילווקי סטיב נאש הבהיר שהוא לא סומך על שניהם וקיצץ בכמות הדקות שלהם, במקרה של גרין זה קרה בגלל חוסר היכולת שלו להתמודד הגנתית עם יאניס אנטטוקומפו. נאש נשאר במשחק הזה עם חמישה שחקנים שהוא סומך עליהם ברגע האמת, חמישה ששיחקו 245 מתוך 265 הדקות במשחק הזה. יחד עם קיירי שהיה פצוע, מדובר בשישה שחקנים שכולם עדיין כאן.
אליהם מרקס צירף סוללה של שחקנים מעניינים. השם הבולט שהגיע הוא פטי מילס, שהתבזבז בשנים האחרונות בסיטואציה המידרדרת של סן אנטוניו. מילס כבר בן 33 ועברו שבע שנים מאז זכה באליפות עם הספרס, אבל אם מישהו היה זקוק להוכחה לגבי הכושר שלו כיום, הוא קיבל אותה במשחק 42 הנקודות שהביא לאוסטרליה מדליה אולימפית. מילס הוא סקורר נהדר שיודע גם ליצור בעצמו וגם לנוע ללא כדור כדי להתפנות לשלשות, אותן הוא קולע באחוזים מצוינים כל הקריירה. הוא ישמש כגיבוי לקיירי והארדן ויוודא שגם כשהם נחים יהיה על הפרקט ספק נקודות נוסף. הגיבוי הוא לא רק לדקות המנוחה של הצמד, אלא גם, ואולי בעיקר, לפציעות. מילס הוא תעודת הביטוח שלא הייתה בשנה שעברה לפציעה של אחד הגארדים, בעיקר קיירי, שמרוב בעיות אחרות קל לפספס את זה שהוא אחד השחקנים הכי מועדים לפציעה בליגה.
רוב המצטרפים הנוספים הם שחקני פנים מגוונים. המשמעותי מכולם עשוי להיות למרקוס אולדריג', שבעצם חוזר לקבוצה שממנה פרש באמצע העונה שעברה. נצטרך עוד להבין עד כמה בעיות הלב שגרמו לו לפרוש ישפיעו על מצבו ועל יכולתו, אבל אם הוא יכול לחזור לכושר שהיה בו לפני הפרישה מדובר בסנטר די אידיאלי עבור נאש. בחמשת המשחקים שהוא הספיק לשחק בברוקלין הוא הראה בדיוק את מה שהוא מביא: יכולת לנצל מיס-מאצ'ים בהתקפה עם משחק הפוסט שלו, קליעה מבחוץ והגנה על הטבעת.
לצד למרקוס, הצטרף בימים האחרונים גם פול מילסאפ, אולסטאר וותיק נוסף שבשנים האחרונות עשה קצת מהכל בדנבר. כל פלייאוף הוא מצא דרך לתרום, אבל כל שנה קצת פחות ולא ברור מה נשאר לו להציע. בתחילת הקיץ הגיע גם ג'יימס ג'ונסון, פורוורד שמסוגל לתפקד גם כסנטר בהרכבים נמוכים. ג'ונסון נע בין קבוצות רבות לאורך הקריירה והתפוקה שלו מאוד הייתה תלויה בסיטואציה. ברוקלין עשויה להתברר כסיטואציה טובה עבורו: הוא יהיה מוקף בקלעי חוץ מצוינים ויוכל להביא לידי ביטוי את משחק החדירות וההוצאה לקלעים שהוא מתמחה בו, גם כמוביל כדור וגם כחוסם. אל סוללת הוותיקים בעמדות הפנים ניתן להוסיף את ניק קלקסטון הצעיר, שהראה בשנה שעברה ניצוצות של עילוי הגנתי, בעיקר בשיטת חילופים אוטומטיים. אם קלקסטון ישדרג במעט את היכולת ההתקפית המצומצמת שנדרשת ממנו – חיתוך לטבעת לאחר חסימה וביצוע פעולה חיובית כשהוא מקבל את הכדור, יכול להיות שתוספת הכוח החשובה ביותר תגיע מתוך הקבוצה. כשחקן שנה שלישית בן 22, שדרוג קל בהחלט אמור להיות ברפרטואר שלו.
אם כל זה לא מספיק, אז הרוקי קאם תומאס, הבחירה ה-27 בדראפט, היה אחד מכוכבי ליגת הקיץ. מדובר בסקורר בכל רמ"ח אבריו, שחקן שיודע להשיג נקודות בכל דרך, כולל שלשות בסטפ-בק ויכולת להגיע לקו העונשין. ליגת הקיץ נוטה ליצור הערכת יתר לסקוררים ששאר חלקי המשחק שלהם פחות מפותחים, אבל תומאס בן ה-19 בנוי נהדר לעמדת השוטינג גארד ובהחלט יכול להתברר כאחת מגניבות הדראפט. בגזרת שחקני החוץ המשלימים ניתן לציין גם את ג'בון קרטר שהגיע מפיניקס ואת סקו דומביה שהגיע מדטרויט בטרייד בו הנטס נפטרו מדיאנדרה ג'ורדן. שניהם מומחי הגנה שינסו לפתח מספיק יכולות התקפיות כדי לקושש דקות. דומביה בסך הכל בן 20 ומגיע לקבוצה שלא תדרוש ממנו יותר מדי בהתקפה. בפעם הקודמת שהפיסטונס ויתרו על צעיר עם פוטנציאל אבל בלי קליעה מבחוץ, ברוקלין הרוויחה את ברוס בראון.
ההגנה והגמישות
לאורך העונה שעברה ברוקלין ענתה על כל סימני השאלה פרט לאלה שקשורים לבריאות הכוכבים. אחת התשובות המרשימות ביותר הייתה לשאלת ההגנה. הסגל של הנטס הוא אחד המבטיחים ביותר אי פעם מבחינה התקפית, אבל פרט לדוראנט אין בו שחקן הגנה בכיר באמת. אפילו קבוצת התקפה היסטורית תתקשה ללכת עד הסוף בלי הגנה טובה. בעונה הרגילה סימן השאלה ההגנתי רק התחזק, כאשר ברוקלין ספגה 113.1 נקודות ל-100 פוזשנים, מקום 22 בליגה ביעילות הגנתית.
אבל אז הגיע הפלייאוף, ובעיקר הסדרה מול מילווקי. מול האלופה שבדרך, ששיחקה עם כל הכוכבים שלה, ברוקלין ספגה רק 104.5 נקודות ל-100 פוזשנים. לשם השוואה, בשלוש הסדרות האחרות של מילווקי היעילות ההתקפית שלה נעה בין 114.9 ל-116.2. סטיב נאש ידע לגייס את כל השחקנים שלו למאמץ הגנתי עילאי, כולל קיירי אירווינג כשהוא שיחק, כולל ג'יימס הארדן על רגל אחת. וכולל בלייק גריפין, שהתברר כשומר ראוי ביותר ומפתיע מאוד על יאניס אנטטוקומפו. גריפין התברר כחזק מספיק כדי להקשות על יאניס להזיז אותו, זריז מספיק כדי להקשות על יאניס לעקוף אותו וגבוה מספיק כדי להקשות על יאניס לקלוע מעליו. בלייק גריפין לא הפך פתאום למומחה הגנה, אבל ההתאמה המאוד ספציפית שלו למי שגם השנה עשוי להיות היריב הכי קשה של הנטס הופכת אותו לנכס חשוב מאוד בסגל של ברוקלין.
מעבר לסוגיה החשובה מאוד של ההגנה על יאניס, זו דוגמא טובה לתכונה ההגנתית החשובה ביותר של ברוקלין: הגמישות שלה. נאש לא התחייב לשיטה הגנתית אחת, אלא עבד עם השחקנים שלו על סגנונות מרובים. במהלך העונה שחקני הנטס התנסו בהגנת פיק נ' רול מסורתית עם סנטר שמחכה בצבע, בחילופים אוטומטיים על חמש עמדות ובכל טווחי הביניים האפשריים בין שתי הגישות. בפלייאוף, הגמישות הזאת באה לידי ביטוי ביכולת להתאים שיטה ליריבה. ההגנה המוצלחת מול מילווקי ממש לא הסתכמה בעבודה של בלייק גריפין, אלא הייתה תוצר של הכנה מדוקדקת ושל ביצוע מוצלח של כל הקבוצה. נאש והצוות שלו הבינו איך לבנות קיר בצבע שיקשה על יאניס להשתלט על משחקים, אך לא להצטופף מדי באופן שמאפשר לקלעי החוץ לחגוג. הגמישות הזאת תוכל לאפשר לנאש למצוא שיטה נכונה ולשלוף שחקנים נכונים לכל יריבה, בעיקר בעמדת הסנטר שמאוד משפיעה על כל המערך ההגנתי. למרקוס, מילסאפ, קלקסטון, ג'יימס ג'ונסון – כל אחד עשוי להתברר כפתרון לשחקן ספציפי ולסדרה ספציפית.
לברוקלין אמנם אין כישרון הגנתי ברמה של מילווקי או מיאמי, אין לה גארד כמו ג'רו הולידיי שמסוגל לנטרל סקוררים יריבים, אבל יש לה כלים להיות קבוצת הגנה סבירה ומעלה. דוראנט הוא עדיין עוגן הגנתי שמזכיר את יאניס ביכולת שלו להיות בכל מקום שצריך, ג'ו האריס וברוס בראון הם שחקנים הגנה סולידיים לעמדות הכנף, חבורת שחקני הפנים נותנת מגוון אפשרויות הגנתיות, כולל אופציות יעילות מאוד לחילופים אוטומטיים, קיירי והארדן הוכיחו בעבר שברגעי האמת הם יודעים להעלות רמה גם בהגנה, ואם דומביה ישתלב הוא יוכל לספק לנאש עוד אופציה הגנתית. סביר להניח שהעונה הרגילה לא תהיה מרשימה מבחינה הגנתית, גם בגלל ריבוי מנוחות וניסויים שנאש יבצע, אבל יש כאן פוטנציאל להגנת פלייאוף טובה, לצד התקפת פלייאוף בלתי ניתנת לעצירה. וזה שילוב שקשה לחשוב על יריבה שתוכל להתמודד איתו.
